דחיית תביעת מבוטח לקבל תגמולי ביטוח, לאחר שהציג שלוש גרסאות שונות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

 

 

לפניי תביעה של מבוטח נגד חברת ביטוח בגין סירובה של חברת הביטוח לשלם לו תגמולי ביטוח עקב שריפת מנוע מכוניתו.

 

 

 

התביעה על פי סכומה נשמעה בסד"מ ומכאן שהיה על התובע לכלול בתביעתו את כל העובדות המהותיות החשובות שכן תצהיר האימות שנחתם על ידו אמור לבסס את האמור בכתב התביעה ולבעל דין שמגיש כתבי בי-דין בסד"מ יש זכות לצרף תצהירים נוספים של אחרים מעבר לתצהירו.

 

 

 

בכתב התביעה התובע טען כי ביום 22.2.14, נסע עם הרכב ובשעה 17:00 החל הרכב לגלות סימני בעיות ולכן השאיר אותו במקום וכשחזר לאחר כ-3 שעות וניסה להניע אותו שוב פרצו להבות.

 

 

 

התובע טען כי החלטת הנתבעת לדחות את דרישתו מהווה חוסר תום לב משווע, שכן "בתאריכים הרלבנטיים לכתב התביעה עבד התובע כשכיר בחברת קייטרינג ושימש כנהג משלוחים, כאשר יודגש, כי התובע השתמש ברכב של חברת הקייטרינג לצורך ביצוע עבודתו ובמועד קרות התאונה לא היה התובע במשמרת בעבודתו ולא נהג ברכב של העבודה".

 

 

 

הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה כי אין לקבל את גרסת התובע כי לא עשה שימוש עסקי ברכב, וביקשה לדחות את מועד גילוי דו"ח החקירה מטעמה עד לאחר סיום שלב הגשת התצהירים.

 

 

 

בתיק נקבע דיון מקדמי ביום 4.6.15, והתובע נחקר על ידי ביהמ"ש וכפי שמפורט בפרוטוקול הוא עונה בצורה עניינית לשאלות ביהמ"ש. בתום הדיון המקדמי נקבע התיק לישיבת מקדמית נוספת ליום 1.12.15, אולם עקב אילוצים של ב"כ התובע הגיע עו"ד אחר מטעמה וביהמ"ש קבע דיון מקדמי נוסף ליום 9.12.15.

 

 

 

ביום 9.12.15, התובע הודיע על מסמכים נוספים שהנתבעת טרם עיינה בהם וכן ביקש להציג תלושי משכורת ואישור מעסיקים מהמל"ל וכשנשאל מדוע אין הם מוגשים בחלוף המועדים הקבועים בתקנות להגשת ראיות, התובע השיב באמצעות ב"כ כי היא הבינה מדו"ח החוקר שלא נחשף לפניה שהתובע עבד עם הרכב. בתום הישיבה המקדמית, ביהמ"ש הורה לצדדים להשיב האם מסכימים לפסיקה על דרך הפשרה ללא הנמקה והצדדים הודיעו כי ישיבו בהמשך. התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 29.12.15.

 

 

 

לפני מועד הישיבה הגיש התובע תצהיר תשובה בו ציין כי ביום האירוע נסע עם בני המשפחה ליער בן-שמן לחגוג יום הולדת וכי הוא לא עבד באותו יום, מעבידו התקשר אליו ביקש שיסייע בהסעת עובדים והוא נענה לבקשתו "ובאמצע הנסיעה הרכב נתקע כשהשומרים בפנים. המנוע לא הניע ועשן שחור התחיל לעלות". כמו כן "לא קיבלתי כסף עבור הנסיעה הזו. אני לא עבדתי ברכב אני נסעתי על מנת לעזור לאנשים שאני מכיר". כמו כן התובע הודיע במצורף לתצהיר תשובתו כי אינו מקבל הצעת ביהמ"ש לפסיקה על דרך הפשרה.

 

 

 

בתחילת ישיבת שמיעת הראיות ביום 29.12.15, טען ב"כ הנתבעת כי תוכן תצהיר התשובה מהווה חזית חדשה, ושמר על זכותו לטעון בעניין זה.

 

 

 

בעניין בקשת התובע כי זוגתו תעיד בדיון, נקבע כי בקשה זו תידון בסוף הדיון.

 

 

 

החלה חקירת התובע  וביהמ"ש מצא לנכון בעמ' 14 לציין בהחלטה כי במהלך הדיון העד  פונה אל ב"כ וכאשר ביהמ"ש מעיר על כך היא טוענת שהיא בסה"כ מסבירה לו את השאלות כדי שיוכל להשיב.

 

 

 

מכיוון שהתעורר באותו שלב ספק לגבי טענתה של ב"כ התובע כי עליה להסביר לתובע מה הוא נשאל ברוסית, ביהמ"ש נאלץ להפסיק את הדיון ולקבוע כי תתקיים ישיבה נוספת וככל שתתקיים ישיבה נוספת לאחר שיופקד ערבון יהיה על התובע להעמיד מתורגמן מוסמך מרוסית לעברית.   

 

 

 

התובע הפקיד את העירבון והגיש תצהיר שנחתם על ידי זוגתו ביום 7.1.16 וביום 13.3.16 התקיימה ישיבה נוספת בה נחקר התובע בנוכחות מתורגמן, נחקרה זוגתו, ולאחר מכן נחקר החוקר מטעם חברת הביטוח. בתום שמיעת הראיות התובע סיכם בעל פה , וכאשר ביקשה הנתבעת לסכם ביהמ"ש נאלץ לסיים את הדיון באותה שעה לנוכח בעיה מנהלתית שמפורטת בהחלטה באותו יום וקבע את המשך הדיון היום לצורך המשך שמיעת הסיכומים.

 

היום המשיכה הנתבעת בסיכומיה ולאחר מכן ניתנה לתובע זכות תשובה ובתום שמיעת הסיכומים ביהמ"ש הודיע לתובע כי החליט לדחות את התביעה אך, לפנים משורת הדין, מוכן לאפשר לו לפני שיינתן פסק דין מנומק להודיע כי הוא מקבל את הצעת ביהמ"ש, הודעה שתעמוד לזכותו לעניין גובה ההוצאות שייפסקו שכן אם התובע יקבל את הצעת ביהמ"ש, הנתבעת תקנה וודאות ושיקול זה יש להביא בחשבון לטובת התובע בעת פסיקת ההוצאות לנוכח ריבוי ההליכים והדיונים בתיק זה שעלול לגרום לחיוב גבוה במיוחד בהוצאות.

 

 

 

לאחר ההפסקה התובע הודיע, וזאת זכותו, כי הוא לא מקבל את הצעת ביהמ"ש ועומד על מתן פסק דין מנומק.

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

כעולה מהראיות בתיק זה, על פני ציר הזמן, לתובע היו 3 גרסאות שונות.

 

 

 

מיד לאחר התאונה כאשר הגיע לביה"ח הודיע כי האירוע קרה בזמן העבודה, וכאשר רואיין על ידי חוקר מטעם הנתבעת חזר והשיב לשאלות החוקר כי האירוע קרה במהלך העבודה, וכי במכונית שבוטחה הוא עשה שימוש לצרכי עבודתו.

 

 

 

יצויין שגרסה זו תואמת גרסה זהה שהתובע הציג לפני כב' ס"נ השופטת גרוסמן בתיק47797-12-12 שם תבע את מוכר הרכב בגין ירידת ערך המכונית כאשר הוא מציין בכתב התביעה כי רכש את הרכב לצרכי עבודה ולעניין גובה הנזקים שנגרמו לו עקב מחדלים שייחס לנתבעת שם הוא מוצא להדגיש כלהלן:

 

"הרכב במצבו אף לאחר תיקונים שעושה בו התובע, אינו ראוי לנסיעה ודאי לדרישת התובע אשר עובד כנהג והרכב צריך שישמש אותו לעבודתו ולנסיעה בטוחה ולאורך זמן".

 

 

 

יתכן שבשלב זה פרח מזכרונו של התובע כי הרכב בוטח אצל הנתבעת בסייג של מטרה פרטית ולא עסקית ולכן כאשר נחקר על ידי החוקר סבר שהקושי היחידי הוא החשד של המבטחת כי שריפת המכונית בוימה,  ולכן אמר את הדברים כפשוטם.

 

 

 

הגרסה השנייה הופיעה לאחר שחברת הביטוח דחתה את דרישתו לתגמולי ביטוח והיא מופיעה בכתב התביעה שהוגש לאחר אותו מועד. יצוין שגרסה זו עומדת בסתירה מלאה לגרסה הקודמת. על פי גרסה זו בסעיף 18 לכתב התביעה מדגיש התובע "כי התובע השתמש ברכב של חברת הקייטרינג לצורך ביצוע עבודתו ובמועד קרות התאונה לא היה התובע במשמרתו בעבודתו ולא נהג ברכב של העבודה".

 

 

 

כאשר התובע הבין שייתכן ויש קושי עם גרסה זו שכן הנתבעת ביקשה מביהמ"ש וקיבלה רשותו לדחות את מועד הגשת דו"ח החוקר, נולדה הגרסה השלישית.

 

 

 

לפי גרסה זו שנולדה בתצהיר מדצמבר 2015, דהיינו יותר משנה ממועד הגשת התביעה, התובע אכן עשה שימוש עסקי במכונית אולם בסמוך להתקשרות עם הנתבעת הפסיק שימוש זה, ובמקרה ביום האירוע כאשר היה בפיקניק התבקש לאסוף עובדים על ידי מעבידו והאירוע אכן קרה כאשר הוא עושה שימוש במכונית שלו לצרכי עבודה.

 

 

 

ברי, שכאשר תובע משנה גרסתו פעמיים, על ביהמ"ש לזקוף זאת לחובתו ואין ליתן אמון בגרסה זו כאשר היא הגרסה השלישית המובאת על ידי התובע.

 

 

 

לכך יש להוסיף כי התמיכה בגרסה זו אמורה להיות בתצהיר זוגתו שהוגש בינואר 2016, ולא תוך 45 יום ממועד הגשת התביעה כקבוע בתקנות, וברי שיש להביא בחשבון שלזוגתו עניין ברור בתוצאות תביעה זו.

 

 

 

כמו כן, הוגש תלוש שכר שאמור לבסס את הגרסה השלישית, אולם תלוש זה מחזק את סימן השאלה מדוע התובע לא זימן את מנפיק התלוש, מעבידו, שאמור היה להצהיר כי הגרסה השלישית היא הגרסה הנכונה. 

 

 

 

בזמן השמעת הסיכומים כאשר נשאלה השאלה מדוע המעביד לא זומן, נטען לראשונה כי הוא מסרב לשתף פעולה.

 

 

 

ברי שאין לקבל טענה זו שכן גם אם המעביד סירב כנטען לחתום על תצהיר, ניתן היה לזמנו בצו בית משפט ובכל מקרה על התובע היה להצהיר כי מעבידו מסרב לשתף אתו פעולה ולא להשמיע טענה זו במסגרת הסיכומים.

 

 

 

לנוכח הפער המשמעותי בין הגרסה הראשונה שהובאה לפני החוקר מטעם הנתבעת, לבין שתי הגרסאות המאוחרות בזמן, התובע ניסה לקעקע את אמינות החוקר ולהתבסס על העובדה שהחקירה לא הוקלטה.

 

 

 

ביהמ"ש לא מוצא בחקירת החוקר בביהמ"ש סיבה להטיל דופי ביושרו ובאמינותו של החוקר.

 

 

 

יצוין שלעתים בעל דין מבקש לקעקע אמינות של חוקר פרטי על ידי הצבעה על פסקי דין בהם נמתחה ביקורת על יושרו ואמינותו של החוקר, ובמקרה זה, החוקר לא נשאל כלל בכיוון זה, וגם לא הובאה כל ראיה שתגרום לביהמ"ש לפקפק באמינות גרסתו ולקבוע שבדה, כביכול, את הדברים מליבו.

 

 

 

נסיון נוסף להתגבר על הגרסה הראשונה בזמן שהובאה לפני החוקר נעשה על ידי העלאת השימוש בטענה כי התובע אינו שולט בעברית. יצוין שביהמ"ש לא התרשם שכך הוא המצב והחלטתו להפסיק ישיבת שמיעת ראיות התקבלה, לפנים משורת הדין, לנוכח העלאת הטענה לראשונה באותה ישיבה וזאת כדי למנוע כל אפשרות לטעון במועד יותר מאוחר, שהתובע לא הבין את השאלות שנשאל בביהמ"ש.

 

 

 

אילו התובע אכן היה מתקשה בעברית כפי שהוא מנסה לטעון כדי להסביר את תוכן תשובותיו בחקירה ודאי היה מציין זאת כבר בתצהיר האימות שצורף לכתב התביעה והיה אומר ברחל בתך הקטנה, כי נחקר על ידי חוקר מטעם המבטחת  כאשר הוא אינו מבין את שאלותיו.

 

 

 

יוצא מכל אלה שיש לדחות את התביעה ולדון כעת בפסיקת ההוצאות.

 

 

 

הסכום המקובל לפסיקה בדיון בתביעה בסד"מ לחיוב בהוצאות נע בין הסך של 10,000 לבין הסך של 15,000 ש"ח וזאת מתוך הבאה בחשבון של כמות הזמן שהקדיש ב"כ בעל הדין שזכה לצורך הכנת כתבי בי-דין והכנה לישיבות והשתתפות בהן.

 

 

 

כל תיק נבדק לגופו לגבי השאלה כמה הליכים התקיימו, כמה דיונים התקיימו, וכיוצא בזה.

 

 

 

בתיק זה כמתואר בתחילת פסק הדין התקיים מספר רב של ישיבות ולכן על ביהמ"ש לחייב  את התובע על הרף הגבוה, דהיינו 15,000 ש"ח ואולי אף יותר לנוכח ההתנהלות של התובע בעת ניהול התיק שהייתה חריגה ביחס לתיקים דומים.

 

 

 

 אשר על כן ביהמ"ש, לפנים משורת הדין, לא יחרוג מהרף העליון ומחייב את התובע לשלם לנתבעת שכר טרחה בסך של 15,000 ש"ח בלבד.

 

 

 

ביהמ"ש מורה למזכירות להעביר את העירבון שהופקד בתיק לנתבעת.

 

 

 

 

 

ניתן והודע היום כ' אדר ב' תשע"ו, 30/03/2016 במעמד הנוכחים.