מהי חובת הזהירות של מחנך כלפי תלמיד?

בית משפט השלום בהרצליה דן בשאלה מהי חובת הזהירות של מחנך כלפי תלמיד?

לעיון בפסק הדין

מפסק הדין:

ב.     חובת הזהירות המושגית

6.     דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בשאלת חובת הזהירות של מחנך כלפי תלמיד. הפסיקה חזרה לא אחת על חובה זו ביחסי מורה-תלמיד או ביחסי גננת-פעוט. הורים המפקידים את היקר להם מכל אצל איש חינוך מיומן, רשאים להניח כי אותו איש חינוך מיומן ידאג לילדיהם כאילו היה ילדו שלו, אלמלא יכלו הורים להניח הנחה אפריורית זו, לא ניתן היה לנהל מוסדות חינוך תקינים ולאפשר להורים לשוב לעבודתם.

7.     כך בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פד"י מז 1, 802, 811, (להלן: "פרשת מרצלי"), קבע כב' השופט חשין כי החובה של המורה בהשגחה על קטין הינה הן מפני פגיעה של גורם חיצוני, והן מפני הפגיעה של הקטין בעצמו. וכך קבע ביהמ"ש:

"קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות:  שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיו"ב".

ועוד הוסיף: "גופו של הקטין חלש והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו".

8.     כך גם קבע ביהמ"ש בע"א 10083/04, חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח' (להלן: "פרשת גודר"). באותו עניין של פרשת גודר, קיבל ביהמ"ש את תביעת הקטין לאחר שנעקץ עקיצת עקרב צהוב במהלך סיור שנערך במסגרת גן הילדים. ביהמ"ש חידד את שאלת החבות באשר לגיל הפעוטות כדלקמן:

"למותר לומר, כי הדברים נכונים, ואף מקל וחומר, ביחסים שבין אנשי הצוות בגן הילדים – הגננת והסייעת – לבין הפעוטות הנתונים להשגחתם. אם הקטין חסר את אותם "מנגנוני-הגנה, מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת", לא כל שכן התינוק; אם גופו של הקטין חלש וחשוף לפגעי העולם, על אחת כמה וכמה גופו של העולל. "מבחינת מסוימות" – כך דברי הנשיא שמגר – "יש להשגיח יותר על מעשים של פעוטות, אשר כדרך הטבע ניסיונם אינו רב, והם אינם מסוגלים תמיד לצפות תוצאת מעשיהם ויכולים להסתכן ולסכן אחרים שלא מדעת"...(ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה (2) 764). ילד רך בשנים מתאפיין, לרוב, בסקרנות רבה, ביצר הרפתקנות ולעיתים בקונדסות (ראו גם ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש מאיר, פ"ד מו (1) 402). כל אלה מחייבים את אנשי צוות הגן, המופקדים על שלומם ובריאותם של הטף, לשיקול דעת זהיר ולנקיטת אמצעי זהירות קפדניים, פן יאונה לילדים רע. ההורים המותירים את היקר להם מכל בידי אנשי צוות הגן צריכים לדעת, כי אלה האחרונים נוקטים בכל צעד סביר להיטיב עם ילדם ולהשיבם בשלום לחיק ההורים".

9.     כך גם נפסק בביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק אזרחי 10319/96 לוגסי נ' עיריית קריית אתא ואח', באותה פרשה חזר ביהמ"ש מפי כב' השופטת וסרקרוג על דברי כב' השופט חשין בפרשת מרצלי, ודומה כי אין מחלוקת יותר כי מתקיימת חובת זהירות מושגית במערכת היחסים בין גננת לילדי גן. בהתייחס לגילם של הילדים, קבע ביהמ"ש המחוזי בחיפה כדלקמן:

"בהתייחס לטיבם ולטבעם של הילדים, אלמנט הגיל הוא חשוב. מצד אחד, השגחה על פעוטות גבוהה יותר מפני שניסיונם אינו רב, הם אינם מסוגלים לצפות תוצאות מעשיהם, והם יכולים להסתכן ולסכן אחרים, אך מצד אחר, עוצמת הפגיעה ע"י בגירים יכולה להיות חמורה יותר (ראה ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל...)".

ובהמשך מול עמ' 494, קבע ביהמ"ש כדלקמן:

"כאשר הנזק נגרם על-ידי חפץ, או שהחפץ מעורב בגרימתו, כמו בענייננו הספסל, יש גם מקום לבחון את טיבו של החפץ, אם הוא מסוכן לא רק כחפץ כשלעצמו, אלא גם לאור אפשרות השימוש בו כאמצעי לאופי הפעילויות הנעשות על-ידי קבוצת הילדים הרלוונטית, ואם האחראי נקט פעולות ראויות להגנת קטינים מפני פגיעה אפשרית (ראה על דרך ההשוואה פסק-דין מרצלי [1], בעמ' 813 בין אותיות השוליים ג-ד).

המרכיב הנוסף הוא יכולתו של האחראי למנוע את הנזק. הכלל הוא שחובת עוסק הוראה כלפי תלמידיו כוללת את החובה לנקוט אמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי.

התשובה לשאלת מידתם והיקפם של אמצעי הזהירות תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למונעה (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן) (להלן – פסק-דין מנדלסון [3], בעמ' 120-121), ככל שמדובר באמצעים קלים ופשוטים הנדרשים לצורך מניעת הנזק, כך גם סביר יותר לדרוש הקפדה עליהם גם כשאין סכנה חמורה דווקא צפויה.

עם זאת שיקול עקרוני נוסף הוא שלא כל סיכון לילד גורר אחריו חובה לנקוט אמצעי זהירות. הכלל הוא שיש למצוא את האיזון הנכון בין האינטרס של ההשגחה על הילדים למניעת תאונות, מצד אחד, לבין היכולת להקצות כוח אדם ולהשגיח על תלמידים, מצד אחר (ראה פסק-דין מנדלסון [3], בעמ' 117-118, וכן פסק-הדין מרצלי [1], בעמ' 814).

10.  במקרה דנן, התובע היה כאמור כבן שנתיים וחצי בעת האירוע, סיבת נפילתו לא התבררה עד תום כפי שיובהר להלן, והשאלה אם התנהלותה של הנתבעת היתה נגועה ברשלנות אם לאו תלויה בניתוח הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, ובעיקר בשאלה המקדמית על מי מוטל נטל הראיה.