האם העובדה שלא נמצא קשר סיבתי הינו בגדר קביעת נכות על פי דין, לעניין סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

רע"א  3787/14 –

תובעת נפגעה בתאונת דרכים, אשר היתה גם תאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל לא מצאה קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת התובעת.

בית המשפט העליון דן בשאלה האם העובדה שלא נמצא קשר סיבתי הינו בגדר קביעת נכות על פי דין, לעניין סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

מפסק הדין:

"על מנת שיהא מדובר בדרגת נכות שנקבעה על-פי דין, תנאי הוא שעסקינן אכן בדרגת נכות שהדין האחר קבע לנפגע (ראו: ג'מיל נאסר "נכותו של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עלי משפט ה תשס"ו 143, 156). בענייננו דרגת הנכות שנקבעה למבקשת על-פי הדין האחר, הוא הדין שעל-פיו נקבעת דרגת נכות על ידי המל"ל, עומדת על 10 אחוזים בתחום האורתופדיה. אכן, נוכח ההליך שהתנהל בפני הוועדה לערעורים, גם סביר לקבוע כי הנכות האורתופדית מבטאת את כלל הנכויות שנגרמו למבקשת עקב התאונה, ועל כן האפשרות להוכיח בבית המשפט קיומה של נכות בתחום נוסף, צריכה להיעשות במסגרת הבאת ראיות לסתור (כפי שאכן נעשה). כלומר, בעת שבית משפט השלום קיבל את בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור, נקודת המוצא שלו היתה, לפחות מכללא, שהוועדה הרפואית של המל"ל קבעה שאין למבקשת נכויות נוספות כתוצאה מהתאונה פרט לנכות האורתופדית. יתכן שפני הדברים היו שונים אילו המבקשת היתה מבקשת מינוי של מומחה במסגרת הוראת סעיף 6א לחוק (מהלך שלדעת פרופ' י' אנגלרד, כמפורט לעיל, הוא אפשרי במקרה בו אין בקביעת הוועדה הרפואית משום אמירה שהנכות שנקבעה על ידה ממצה את כלל הנכויות כתוצאה מהתאונה).

 

          התוצאה היא, שהעמדה שהביעה הוועדה לערעורים בטרם נמשך הערעור אינה בגדר קביעה על-פי דין ואין היא מחייבת במסגרת התובענה שהגישה המבקשת לבית המשפט (כפי שהראתה המבקשת, למסקנה זו הגיעו גם בתי משפט שלום במקרים בהם הועלתה לפניהם השאלה בדבר נפקות חזרתו של נפגע מערעור לוועדת הערעורים במל"ל: ת"א (שלום-ת"א) 39985/06 דסה נ' שירן (30.6.2008); ת"א (שלום-עפ') 7744-02-08 אוחנה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (18.12.2011)). "

 

 

פסק הדין המלא:

 

 

 

           

                                        

           

           

 

 

 

 

 

1.         בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה (הנתבעת) ופסל חוות דעת שהוגשה על ידי מומחה מטעמו, מומחה אשר מונה במסגרת היתר שניתן למבקשת להביא ראיות לסתור קביעת נכות על-פי דין; כל זאת במסגרת תובענה לפיצויים שהגישה המבקשת על יסוד הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). מכאן בקשת רשות הערעור.

 

            תחילה יפורט הרקע להחלטה שהתירה למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בעניין דרגת נכותה, שכן יש לכך השלכה על הבנת ההחלטה נשוא בקשת רשות ערעור זו.

 

2.         המבקשת נפגעה ביום 12.6.2006 בתאונת דרכים, שהיתה גם תאונת עבודה. בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה זו, היא הגישה ביום 6.3.2007 תביעה לבית משפט השלום ברמלה. במקביל ניהלה המבקשת הליכים במסגרת המל"ל לצורך קבלת גמלת פגיעה בעבודה. בגדרם של הליכים אלה נקבע תחילה כי למבקשת לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. בהמשך, כיוון שלדעת המבקשת חלה החמרה במצבה, הוגשה על ידה לוועדה הרפואית של המל"ל בקשה להכיר בהחמרה זו. במסגרת בקשה זו קבעה ביום 30.12.2010 ועדה רפואית מדרג ראשון, כי נותרה למבקשת נכות צמיתה בשיעור 10 אחוזים בתחום האורתופדיה. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור, בגדרו טענה כי נכותה האורתופדית (עקב הגבלה בתנועות הגב התחתון) היא בשיעור גבוה יותר. לאחר הגשת הערעור, ובטרם שנבדקה על ידי ועדה רפואית לערעורים, אובחנה המבקשת על ידי הרופאים המטפלים בה כסובלת מהתסמונת הידועה כפיברומיאלגיה. ביום 26.6.2011 התכנסה הוועדה הרפואית לערעורים, ועיינה, בין היתר, במסמכים הרפואיים בהם נזכר האבחון האמור. הוועדה סברה כי אין מקום להותיר על כנה את הנכות האורתופדית שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מהדרג הראשון. באשר לפיברומיאלגיה, הוועדה הפנתה את המבקשת למומחה בראומטולוגיה, פרופ' משה טישלר, על מנת שיחווה דעתו בענין, לרבות בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התסמונת האמורה לבין הפגיעה בתאונת הדרכים. פרופ' טישלר חיווה דעתו כי המבקשת אכן סובלת מפיברומיאלגיה, אך הוסיף וקבע כי התסמונת היתה קיימת אצלה קודם לתאונת הדרכים, ועל-כן סבר כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין התסמונת.

 

            בעקבות קבלת חוות דעתו של פרופ' טישלר, התכנסה הוועדה הרפואית לערעורים ביום 14.8.2011, ללא נוכחות המבקשת, ואימצה את מסקנות חוות הדעת. כיוון שכך, תוצאת הערעור שהגישה המבקשת לוועדה הרפואית לערעורים היתה עלולה להיות קביעה כי לא נותרה למבקשת כל נכות כתוצאה מהתאונה (כלומר, שלילת הנכות האורתופדית שנקבעה בוועדה הרפואית בדרג ראשון, בנוסף לקביעה כי אין נכות כתוצאה מהתאונה בתחום הפיברומיאלגיה). נוכח אפשרות זו, שלפיה החלטה בערעור שהוגש על ידי המבקשת תביא לשינוי לרעה במצבה-שלה (לעומת מצבה עובר למועד הגשת הערעור) – אפשרות הקיימת נוכח הסמכויות הרחבות של הוועדה הרפואית לערעורים – אפשרה הוועדה למבקשת למשוך את ערעורה, כך שתעמוד בעינה קביעת הוועדה הרפואית מהדרג הראשון. ביום 25.8.2011 הודיעה המבקשת על רצונה לבטל את הערעור, וביום 28.8.2011 אישר מזכיר הוועדות הרפואיות כי הערעור אכן בוטל. כפי שיפורט בהמשך, הצדדים חלוקים ביחס להשלכת ביטול הערעור על התביעה שהגישה על-פי החוק לבית המשפט.

 

3.         ביום 6.11.2011 פנתה המבקשת לבית משפט השלום בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה לה על-ידי המל"ל. על-פי הבקשה, מדובר בדרגת הנכות שנקבעה על-ידי הוועדה מהדרג הראשון; דהיינו – נכות אורתופדית בשיעור 10 אחוזים. ביסוד הבקשה עמדה הטענה, כי המבקשת סובלת עקב התאונה מנכות נוספת על הנכות האורטופדית שהוכרה על ידי המל"ל, זאת כתוצאה מתסמונת הפיברומיאלגיה שאובחנה על-ידי הרופאים המטפלים לאחר שנקבעה הנכות האורתופדית. בבקשה זו הזכירה המבקשת את החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל מהדרג הראשון, אשר קבעה נכות בשיעור של 10 אחוזים בתחום האורתופדיה. המבקשת לא הזכירה את הליך הערעור שבוטל על ידה ואת עמדת הוועדה לערעורים בענין הפיברומיאלגיה, עמדה שהובעה בטרם נמשך הערעור. לא זו אף זו – המבקשת ציינה בבקשה הנ"ל, כי הוועדה הרפואית (כשהכוונה, כך נראה, לוועדה מהדרג הראשון) "לא דנה בענין נכותה של המבקשת בתחום הראומטולוגי כלל ועיקר". לפיכך התבקש בית המשפט ליתן למבקשת רשות להביא ראיות לסתור. בית משפט השלום החליט ביום 4.4.2012 להיעתר לבקשה ומינה מומחה רפואי בתחום רפואת הכאב.

 

4.         הערת ביניים: נראה כי במצב הדברים הנ"ל המסלול הראוי אכן היה הגשת בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, לפי סעיף 6ב לחוק. אכן, ככל שמתעלמים מהליך הערר בפני הוועדה הרפואית לערעורים, סוגית הפיברומיאלגיה כלל לא נבחנה על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל, שהתייחסה אך לנכות האורתופדית. במצב דברים זה, ניתן להתייחס להחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל מהדרג הראשון כאל החלטה שקבעה את מכלול הנכות שנגרמה למבקשת כתוצאה מהתאונה. דהיינו – כהחלטה שבצד הפן החיובי שבה (קביעת הנכות האורתופדית ושיעורה), כוללת, מכללא, גם קביעה שלילית (בדבר העדר נכות בתחום נוסף). אם כך הוא – הדרך להוכיח קיומה של נכות בתחום נוסף היא באמצעות הגשת בקשה להבאת ראיות לסתור קביעה זו, במובחן מבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט בגדר הוראת סעיף 6א לחוק. נראה שמסלול זה תואם את האמור בפסק הדין ברע"א 863/93 התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' קמחי פ"ד מז(4) 815 (1993), כמו גם את האמור בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 777 (מהדורה רביעית, 2012).

 

            עם זאת, ניתן למצוא בספרות דעה אחרת, לפיה, כאשר הוועדה הרפואית של המל"ל לא נתנה דעתה על קיומה של נכות נוספת והתייחסה רק לנכות בתחום מסוים, יהיה מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט לפי סעיף 6א לחוק, ללא שיקום צורך לסתור את הקביעה הקודמת (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 532 (מהדורה רביעית, 2013)).

 

            במקרה דנא הסוגיה האמורה לא התלבנה, ונראה שלא היתה מחלוקת באשר למסלול של הבאת ראיות לסתור, כקבוע בסעיף 6ב לחוק. עם זאת, ראיתי לנכון להציג את השאלה, האם, מקום שניתן לקבוע, שהחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל, הקובעת נכות בתחום מסוים, אינה כוללת בחובה גם אמירה משתמעת בדבר העדר נכות נוספת כתוצאה מהתאונה, יש אפשרות לבקש מינוי מומחה ללא צורך בקבלת היתר להביא ראיות לסתור. אם אפשרות זו קיימת, ברי כי דרכו של המבקש תהא קלה יותר, נוכח עמדת הפסיקה המקשה על האפשרות לזכות בהיתר להביא ראיות לסתור.

 

5.         על פי ההחלטה להתיר הבאת ראיות לסתור, מונה בהמשך ד"ר הלל סאבין כמומחה מטעם בית המשפט. על פי חוות דעתו מיום 27.7.2012, למבקשת נכות בשיעור 50 אחוז עקב פיברומיאלגיה, כאשר אין קשר סיבתי "ישיר" בין נכות זו לבין התאונה. המומחה חיווה דעתו כי התסמונת התפתחה כשנתיים, לכל הפחות, לאחר התאונה. לדעת ד"ר סאבין הקשר שבין התסמונת לבין התאונה הוא קשר "עקיף". יצוין, כי קיים קושי לעמוד אחר משמעות מסקנותיו של המומחה בחוות דעתו, אך לשיטת המבקשת יש בחוות דעתו כדי להכיר בקשר כלשהו בין התאונה לבין התסמונת ולהביא לקביעה כי יש לייחס את הפיברומיאלגיה לתאונה.

 

            לאחר שהוגשה חוות דעתו של ד"ר סאבין הועבר הדיון בתובענה, לבקשת המבקשת, לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הורה על שמיעת הוכחות. בגדר פעולות ההכנה שביצעה המשיבה לקראת שמיעת ההוכחות, היא פנתה לאסוף חומר מהוועדות הרפואיות של המל"ל. או-אז התחוור למשיבה לראשונה דבר ההליך שהתנהל בוועדה הרפואית לערעורים, לרבות חוות דעתו של פרופ' טישלר ואימוצה על ידי הוועדה הרפואית לערעורים. על יסוד "ממצאים" אלה, פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשה "לפסילת חוות הדעת הרפואית בתחום הראומטולוגיה". בבקשה התבקש בית המשפט גם לקבוע, כי קביעת הוועדה הרפואית לערעורים, מיום 14.8.2011, אשר אימצה את חוות דעתו של פרופ' טישלר, היא בגדר "קביעה על פי דין", במובן סעיף 6ב לחוק. נראה כי בבקשה זו התבקש בית המשפט, הלכה למעשה, לבטל את ההיתר שניתן למבקשת להביא ראיות לסתור, כאשר תוצאת ביטול ההיתר היא איון חוות הדעת של ד"ר סאבין.

 

            המשיבה טענה בגדר בקשה זו, כי המבקשת נהגה בחוסר תום לב כאשר לא פרשה במסגרת הבקשה להביא ראיות לסתור את מלוא הנתונים, ובמיוחד את פרטי ההליך בוועדה הרפואית לערעורים, שבגדרו, כך נטען, נעשתה קביעה על-פי דין לגבי העדר קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונת הדרכים לבית תסמונת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת המבקשת. המשיבה אף הדגישה, כי המבקשת לא רק הסתירה את העובדות הנ"ל, אלא אף הטעתה את בית המשפט ואת המשיבה לחשוב כי נושא הפיברומיאלגיה כלל לא עלה במסגרת הליכי קביעת הנכות במוסדות המל"ל.

 

            המבקשת טענה, בתשובתה לבקשת המשיבה, כי לא ראתה צורך להתייחס להליכים בוועדה הרפואית לערעורים, לאחר שהערעור נמשך על ידה, במסגרת האפשרות לעשות כן שניתנה לה על ידי הוועדה הרפואית. במצב דברים זה, כך טענה המבקשת, הקביעה התקפה היחידה בדבר נכותה, המחייבת במסגרת בירור התובענה, היא הקביעה שקדמה להגשת הערעור, דהיינו - קביעת הוועדה הרפואית מהדרג הראשון שקבעה למבקשת נכות בשיעור 10 אחוזים בתחום האורתופדיה. ועדה רפואית זו כלל לא דנה בנושא הפיברומיאלגיה.

 

6.         בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' טולקובסקי) קיבל את עמדת המשיבה, ובהחלטתו מיום 5.5.0214 פסק, כי תיפסל חוות דעתו של ד"ר סאבין וכי קביעת הוועדה הרפואית לערעורים מיום 14.8.2011, לפיה אין קשר סיבתי בין תסמונת הפיברומיאלגיה ממנה סובלת המבקשת לבין התאונה, היא בגדר "קביעה על-פי-דין", מכוח סעיף 6ב לחוק. המבקשת חויבה בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. החלטה זו הביאה להגשת בקשת רשות הערעור דנא.

 

7.         בבקשה ובתשובה לה, חזרו בעלות הדין, בעיקרו של דבר, על הטיעונים שנטענו בבית משפט קמא. המבקשת חוזרת על הטענה, לפיה להחלטת הוועדה הרפואית לערעורים אין תוקף מחייב לאחר שהערעור נמשך, מה שהביא ל"ביטול מדעיקרא של כל קביעות הוועדה לערעורים שניתנו עד כה", כשהחלטת הוועדה מהדרג הראשון הופכת לחלוטה ומחייבת. הובהר, כי אין להבחין, לענין הנ"ל, בין הנכות האורתופדית לבין הנכות שבגין הפיברומיאלגיה – לגבי שתי הנכויות אין נפקות לעמדת הוועדה לערעורים. המבקשת מוסיפה, כי מאחר שהערעור נמשך על ידה, גם לא היתה לה כל אפשרות לערער לבית הדין לעבודה על ההחלטה בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הפיברומיאלגיה. המבקשת סבורה שלא היה מקום לקבוע כי נהגה בחוסר תום לב כשלא הזכירה במסגרת הבקשה להתיר לה הבאת ראיות לסתור את ההליך בוועדה הרפואית לערעורים שכן אין לו כל נפקות. המבקשת אף עותרת לביטול חיובה בהוצאות.

 

8.         המשיבה מדגישה בתשובתה את חוסר תום לבה של המבקשת ומאמצת את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מדובר ב"התנהגות שלא בתום לב הגובלת בהטעיית בית המשפט וניצול לרעה של הליכי משפט". מדובר, לטענת המשיבה, לא רק בהסתרת עובדות, אלא גם בהעלאת טענות עובדתיות שאינן נכונות, אשר הטעו את בית המשפט והמשיבה. לשיטת המשיבה, די בכך שוועדה רפואית של המל"ל דנה בסוגיית הנכות מתחום הראומטולוגיה כדי שהחלטתה בנדון תחשב כקביעה על-פי-דין. המשיבה טוענת, כי אם בית משפט השלום היה יודע על הליכי הערעור, חזקה שהיה דוחה את הבקשה להבאת ראיות לסתור, כיוון שלא היה משתכנע ש"מן הצדק" להתיר הבאת ראיות אלה, כפי שנדרש על-פי הוראת סעיף 6ב לחוק. נטען כי בוועדה הרפואית לערעורים התקיים הליך מלא לצורך בירור מצבה הרפואי של המבקשת בתחום הראומטולוגיה, וכי האפשרות שניתנה למבקשת למשוך את ערעורה התייחסה לתחום האורתופדי בלבד, ולא לתחום הראומטולוגיה, שכלל לא נדון בוועדה מהדרג הראשון. עמדת המשיבה היא, שאם ייקבע שמשיכת הערעור מאיינת את החלטת הוועדה הרפואית לערעורים, יהא בכך משום סיכול מטרת סעיף 6ב לחוק, לאחר שבנושא הפיברומיאלגיה גיבשה הוועדה הרפואית את עמדתה באורח מלא. המשיבה טוענת כי אין להתערב בהחלטה בדבר הוצאות המשפט בהן חויבה המבקשת, וכי אין מקום ליתן רשות ערעור בנושא זה נוכח הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט-2009 (להלן: הצו).

 

דיון והכרעה

 

9.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, ובהסכמת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילה ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות, ולראות בבקשה ובתשובה סיכומים בכתב. דין הערעור להתקבל בחלקו.

 

10.       לטעמי, השאלה העיקרית המתעוררת בגדר הבקשה דנא היא, האם קביעת הוועדה הרפואית לערעורים, לפיה לא נמצא קשר סיבתי בין התאונה לבין הפיברומיאלגיה ממנה סובלת המבקשת, היא בגדר קביעת דרגת נכות על-פי דין לצורך הוראת סעיף 6ב לחוק. היה וייקבע שאכן כך הוא, פשיטא שדין ההחלטה שהתירה למבקשת להביא ראיות לסתור (שמכוחה מונה ד"ר סאבין) – להתבטל; זאת כיוון שהמבקשת הסתירה, לכאורה, את דבר קיומה של קביעה על-פי דין בנושא הראומטולוגיה וטענה כי הוועדות הרפואיות של המל"ל כלל לא דנו בתחום נכות זה. ההחלטה שהתירה למבקשת להביא ראיות לסתור היא החלטת ביניים ורשאי בית המשפט, בנסיבות מתאימות וחריגות, לבטלה, כגון אם הוברר לו שההחלטה ניתנה על יסוד מצג עובדתי ומשפטי מטעה. היה וייקבע כי אין מדובר בקביעה על-פי דין, כי אז תיוותר להכרעה השאלה, מה הנפקות, אם בכלל, שיש לאי הזכרת ההליך שהתקיים בוועדה הרפואית לערעורים במסגרת בקשת המבקשת להתיר לה להביא ראיות לסתור.

 

11.       באשר לשאלה העיקרית – עמדתי, בניגוד לעמדת בית משפט קמא, היא, שבגדר הליך הערעור בוועדה הרפואית של המל"ל לא נעשתה כל קביעה על-פי דין במובן סעיף 6ב לחוק.

 

            נוכח הוראת תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, רשאית ועדה לערעורים לשנות את החלטת הוועדה מהדרג הראשון "בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". נוכח סמכות רחבה זו, שהאפשרות להפעילה אושרה בפסק הדין בבג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נז(4) 443 (2003), משהוועדה התכוונה לקבוע כי לא נותרה למבקשת כל נכות כתוצאה מהתאונה, על-אף שהערעור הוגש על-ידי המערערת ולא על-ידי המל"ל, אפשרה הוועדה לערעורים למבקשת למשוך את הערעור שהוגש על ידה.

 

            כאמור, המבקשת בחרה במשיכת הערעור. מדובר במהלך לגיטימי שאין בו כל פסול או פגם של אי חוקיות, מהלך שהמל"ל מעמיד את הנפגע-המערער, ששיעור נכותו צפוי לרדת בתום הליך הערעור, על האפשרות לנקוט בו. במצב דברים זה איני סבור שההליכים שהתקיימו בגדר הדיון בערעור יצרו קביעה על-פי דין, שהרי בסופו של יום, לא היתה להם כל נפקות משפטית נוכח ביטול הערעור. משבוטל הערעור, על יסוד אפשרות שהמל"ל הניח בפניה של המבקשת, ברי כי לא ראוי לכבול את המבקשת לקביעות שונות שנעשו במהלך הדיון בו, קביעות שעקב ביטול הערעור לא היו נתונות עוד לערעור בפני בית הדין לעבודה. קביעות הוועדה לערעורים, כמו אימוצה של חוות דעתו של פרופ' טישלר בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הפיברומיאלגיה, הן בבחינת "החלטות ביניים", שכרגיל אינן יוצרות השתקים שיפוטיים. לטעמי, נוכח האמור לעיל, אין גם מקום להבחין בין קביעת הוועדה לערעורים בנושא האורתופדיה לבין קביעתה בנושא הראומטולוגיה. כזכור, נושא אחרון זה כלל לא נדון בוועדה הרפואית בדרג הראשון, והוא הועלה לראשונה במסגרת הערעור לוועדת הערעורים. כאשר המבקשת העריכה את מצב העניינים נוכח עמדת וועדת הערעורים, היא הביאה בחשבון את העמדה הן בנושא האורתופדי והן בנושא הריאומטולוגי. כך, למשל, אילו הוועדה לערעורים היתה מכירה בנכות ריאומטולוגית בשיעור 50 אחוזים, מאד יתכן שהמבקשת לא היתה מושכת את ערעורה, על-אף ביטול דרגת הנכות בחום האורתופדי. גם המשיבה מסכימה כי בנוגע לנכות האורתופדית הנכות הקובעת היא זו שנקבעה בוועדה הרפואית מהדרג הראשון, על-אף שהוועדה לערעורים מצאה כי לא נותרה נכות בתחום זה. מדוע להתייחס באופן שונה לעמדת הוועדה לערעורים בנושא הפיברומיאלגיה רק משום שנושא זה כלל לא נדון בדרג הראשון?

 

            על מנת שיהא מדובר בדרגת נכות שנקבעה על-פי דין, תנאי הוא שעסקינן אכן בדרגת נכות שהדין האחר קבע לנפגע (ראו: ג'מיל נאסר "נכותו של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עלי משפט ה תשס"ו 143, 156). בענייננו דרגת הנכות שנקבעה למבקשת על-פי הדין האחר, הוא הדין שעל-פיו נקבעת דרגת נכות על ידי המל"ל, עומדת על 10 אחוזים בתחום האורתופדיה. אכן, נוכח ההליך שהתנהל בפני הוועדה לערעורים, גם סביר לקבוע כי הנכות האורתופדית מבטאת את כלל הנכויות שנגרמו למבקשת עקב התאונה, ועל כן האפשרות להוכיח בבית המשפט קיומה של נכות בתחום נוסף, צריכה להיעשות במסגרת הבאת ראיות לסתור (כפי שאכן נעשה). כלומר, בעת שבית משפט השלום קיבל את בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור, נקודת המוצא שלו היתה, לפחות מכללא, שהוועדה הרפואית של המל"ל קבעה שאין למבקשת נכויות נוספות כתוצאה מהתאונה פרט לנכות האורתופדית. יתכן שפני הדברים היו שונים אילו המבקשת היתה מבקשת מינוי של מומחה במסגרת הוראת סעיף 6א לחוק (מהלך שלדעת פרופ' י' אנגלרד, כמפורט לעיל, הוא אפשרי במקרה בו אין בקביעת הוועדה הרפואית משום אמירה שהנכות שנקבעה על ידה ממצה את כלל הנכויות כתוצאה מהתאונה).

 

            התוצאה היא, שהעמדה שהביעה הוועדה לערעורים בטרם נמשך הערעור אינה בגדר קביעה על-פי דין ואין היא מחייבת במסגרת התובענה שהגישה המבקשת לבית המשפט (כפי שהראתה המבקשת, למסקנה זו הגיעו גם בתי משפט שלום במקרים בהם הועלתה לפניהם השאלה בדבר נפקות חזרתו של נפגע מערעור לוועדת הערעורים במל"ל: ת"א (שלום-ת"א) 39985/06 דסה נ' שירן (30.6.2008); ת"א (שלום-עפ') 7744-02-08 אוחנה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (18.12.2011)).

 

12.       שאלה אחרת היא מה נפקותה, אם בכלל, של אי-הזכרת ההליך בוועדה הרפואית לערעורים במסגרת הבקשה להבאת ראיות לסתור.

 

            תחילה ייאמר באופן ברור, כי הילוכה של המבקשת לא היה ראוי. המבקשת היתה חייבת לפרוש בבקשה זו את שאירע בהליך הערעור, שבוטל על-ידה אך כחודשיים קודם לכן, או למצער לגלות את עובדת הגשת הערעור ומשיכתו, וזאת אף אם לדעתה אין למה שהתרחש בגדרו כל נפקות ביחס לבקשה האמורה, תוך הבעת עמדה זו. זאת על מנת שבפני בית המשפט תוצג תמונה מלאה בטרם תתקבל החלטה בבקשה. הדברים נכונים גם אם למידע הנדון לא אמורה היתה להיות (במקרה דנא) נפקות, בוודאי שלא מכרעת, בקבלת החלטה בבקשה. המבקשת זכאית לעמדתה שלפיה להליכים שניהלה במל"ל אין כל נפקות לקבלת החלטה בבקשתה, אך הדרך להביע עמדה זו אינה באמצעות הסתרת עצם קיומם של ההליכים, אלא עליה לגלות, למצער, את עצם קיומם של ההליכים ולהסביר את עמדתה ביחס לנפקותם. כידוע, על בעל דין לנהל את ההליך המשפטי ב"קלפים פתוחים", בלא שייווצר מצב שצד כלשהו ייהנה מיתרון על-פני חברו עקב הימנעות מחשיפתם של נתונים או מסמכים המצויים ברשותו; זאת גם אם בכוחו של הצד השני להשיג את אותם נתונים או מסמכים באמצעיו-שלו (רע"א 290/13 עיריית קלנסווה נ' חברת ביצורית בע"מ (26.5.2013)).

 

            נציין, כי בענייננו מעבר לכך שהמבקשת לא הביאה את המידע האמור בפני בית המשפט, המבקשת אף טרחה להדגיש בבקשתה להביא ראיות לסתור כי המל"ל כלל לא "עסק" בנכות הריאומטולוגית. יש בכך למצער "אבק" הטעיה, שכן לא צוין במפורש כי הדבר נכון רק לגבי וועדה רפואית מהדרג הראשון.

 

13.       לצד האמור נראה, כי חסימת דרכה של המבקשת להוכיח בבית משפט קיומה של נכות ריאומטולוגית, במסגרת הברת ראיות לסתור ובאמצעות מומחה מטעם בית המשפט, היא סנקציה חריפה מדי. להלן אנמק מסקנתי זו.

 

            תחילה יוזכר, כי נראה שמקובל על כל המומחים שחיוו דעתם בנושא שהמבקשת אכן סובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה. לכאורה, על פי חוות דעתו של ד"ר סאבין, מדובר בנכות שאינה של מה בכך. יתרה מכך, פרופ' טישלר לא התייחס לאפשרות שהתאונה החמירה מצב קודם והסתפק בקביעה שכיוון שעוד לפני התאונה נמצאו אצל המבקשת סימנים המצביעים על קיומה של התסמונת, אין קשר סיבתי בין השתיים. אפשרות ההחמרה עשויה אף להתיישב עם האמור בחוות דעתו של ד"ר סאבין. יהא הדבר אשר יהא, ובית משפט קמא ייתן דעתו לעניין, בפנינו די נתונים שמצביעים על כך שאם יבוטל ההיתר להביא ראיות לסתור, עלולה המבקשת להינזק בצורה שיכולה להיות קשה עד כדי עיוות דין.

 

            בנוסף, עלינו לתת דעתנו לשאלה כיצד היתה נוהגת הערכאה הדיונית ביחס לבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, אילו המבקשת היתה מגלה את אוזנה אודות ההליך בוועדה הרפואית לערעורים. על פי הניתוח דלעיל, עמדת הוועדה לערעורים בנושא העדר הקשר הסיבתי בין התסמונת לבין התאונה, אינה בגדר קביעה על-פי דין והבקשה להבאת ראיות לסתור מתייחסת אך לנכות שנקבעה בוועדה הרפואית מהדרג הראשון. אם כך הוא, איני סבור שעצם קיום ההליך בוועדת הערעורים, לרבות העמדות שהוועדה הציגה בגדרו, היה מונע את קבלת הבקשה להביא ראיות לסתור. כזכור, נקודת המוצא לצורך בקשה זו היא נכות בשיעור 10 אחוזים בתחום האורתופדיה וקביעה (מכללא) כי זו הנכות היחידה שנגרמה בתאונה. לכך יש להוסיף קיומו של חומר רפואי המצדיק, לכאורה, מינוי מומחה בתחום הראומטולוגיה. מעבר לדרוש יצוין, כחיזוק נוסף למסקנתי, כי ההליך שהתנהל בוועדה לערעורים לא שלל את קיום הנכות בתחום האמור, ולעניין שאלת הקשר הסיבתי נראה כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה, שכן בענין זה חוות דעתו של ד"ר סאבין אינה ברורה ולא מצאתי בה התייחסות מפורשת למצב המבקשת בתקופה שלפני התאונה.

 

            מעבר לכך, תגובת בית המשפט כלפי התנהלות בלתי ראויה של בעל דין, או כלפי מחדל דיוני מצידו, אפילו יש לה מימד של חומרה ואפילו היא נגועה בחוסר תום לב, צריכה להיות מידתית. יש והדבר מצדיק חסימת דרכו להוכיח תביעתו (או חלקה), אך סנקציה כה חריפה שמורה למקרים יוצאי דופן. יש בכך פגיעה בזכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות בעלת מעמד מהשורה הראשונה, שכן אם לא תינתן למבקשת האפשרות להביא ראיות לסתור ובגדרה להוכיח קיומה של נכות שיכולה להיות משמעותית, תיפגע זכות הגישה שלה לערכאות. במקרה דנא, כאשר בסופו של דבר התקבלה עמדת המבקשת בנושא המשמעות שיש לייחס להליך בוועדת הערעורים בכל הנוגע לקיומה או העדרה של קביעת דרגת נכות על-פי דין, ונוכח השיקולים המפורטים לעיל, מצאתי לנכון למתן את התגובה להתנהלותה הלא ראויה של המבקשת, ולבטא את מורת רוחו של בית המשפט בפסיקת הוצאות. פסיקת ההוצאות מבטאת גם את הצורך בקיומה של התדיינות נוספת בסוגיה, שכל-כולה נובעת מהתקלה שנגרמה בעטיה של המבקשת.

 

            תגובתו החריפה של בית משפט קמא להתנהלות המבקשת נובעת, מן הסתם, גם מעמדתו שלפיה ההליך שהתקיים בוועדה הרפואית לעררים יצר קביעה על-פי דין ביחס לנכות הראומטולוגית והמבקשת הסתירה זאת. מאחר ועמדתי בעניין זה שונה, יש מקום למתן את התגובה למחדלה של המבקשת. בנסיבות אלה אסתפק בהותרתו על כנו של חיוב המבקשת בהוצאות בבית משפט קמא, בסכום שאינו מבוטל, כהוצאות להן זכאית המשיבה בשתי הערכאות.

 

14.       לסיכום: הערעור מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת, למעט חיוב המבקשת בהוצאות הכלול בהחלטה האמורה, אשר יתייחס להליכים בשתי הערכאות. אין צו להוצאות מעבר לחיוב האמור.

 

 

                        ניתן היום, כ"ב באב התשע"ד (18.8.2014).