בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת״א 31819-12-10 פלונית ואח׳ נ׳ י.ל. ואח׳

מספר בקשה:43

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

מבקשים / תובעים

1. פלונית
2. פלוני
3. אלמונית

נגד

משיבים / נתבעים                      1. י.ל.

2. כלל חברה לביטוח בע״מ

החלטה

לפני בקשת התובעים להתיר הגשת חוות דעת כלכלית לעניין שיעור מקדם היוון הפיצויים שיקבעו בתיק, ככל שתתקבל התביעה.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. תביעה זו עניינה נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1, כתוצאה מנשיכת כלב שארעה בהיותה ילדה בת 10. הצדדים בתיק הגישו ראיותיהם זה מכבר ודיון ההוכחות עתיד להתקיים בעוד כעשרה ימים.
2. בתאריך 28/11/16, הגישו התובעים בקשה לאפשר צירוף חוות דעת כלכלית, אליה צורפה חוות דעת כלכלית, לפיה מקדם ההיוון לפיו יש לחשב את הפיצוי בתיק זה נמוכה מ- 3% ריבית. התובעים פרטו בהודעתם, כי חוות הדעת מוגשת על רקע ההתפתחויות האחרונות, לרבות בפסיקת בתי המשפט, בנוגע לחישוב הריבית הראויה לצורך חישוב פיצויי נזיקין ובהתחשב בגילה של התובעת. התובעים הפנו בבקשתם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת״א 29349-12-12 ר.ר. נ׳ שירותי בריאות כללית (17/8/16) שם נקבע כי ״קביעת אחוז הריבית להיוון הפיצויים אינה נעשית רק על יסוד תקנות ההיוון אלא על פי ניתוח כלכלי של התשואה להשקעת הפיצויים״ (להלן: ״עניין שירותי בריאות כללית״).
3. בשים לב למועד בו הוגשה הבקשה ולדיון ההוכחות הקבוע בתיק, קבעתי, כי ככל שהנתבעים מתנגדים לבקשה יגיבו בתוך 10 ימים ובהעדר תגובה במועד תתקבל חוות הדעת לתיק בלא צורך במתן החלטה נוספת, כאשר הנתבעים רשאים להגיש חוות דעת מטעמם עד ליום 1/1/17.
4. חלפו עברו להם 10 ימים, ורק בתאריך 15/12/16, טרחו הנתבעים למסור תגובה לפיה הם מתנגדים לצירוף חוות הדעת בטענה שמלאכת הבאת הראיות מטעם התביעה הסתיימה והפסיקה אינה מתירה הבאת ראיות בפעימות. עוד ציינו הנתבעים, שפסק הדין עליו נסמכים התובעים ניתן בחודש אוגוסט 2016, מה שמצביע על שיהוי ניכר בהגשת הבקשה, מה גם שלטענתם פסק הדין בעניין שירותי בריאות כללית שניתן תחת מחוז אחר, אינו מחייב.
5. לדברים אלה השיבו התובעים, כי הנתבעים אחרו בהגשת תגובתם ומשכך חוות הדעת כבר התקבלה לתיק ועל כן אין מקום לדון בבקשה. עוד הוסיפו התובעים, כי גם אליבא דנתבעים הצורך להגיש חוות דעת התעורר לאחר אוגוסט 2016, דהיינו לאחר הגשת ראיות הצדדים וכן כי לא היה כל שיהוי שכן היה צורך בפרק זמן ללמוד את החומר. לטענת התובעים פסק הדין בעניין שירותי בריאות כללית הוא פסק דין מנחה ולפיו את סוגיית מקדם ההיוון יש להוכיח בראיות ומכאן אי מתן היתר להגשת חוות הדעת משמעו חסימת הדרך לפני התובעים.

דיון והכרעה

1. אכן, משלא עמדו הנתבעים במועד שנקבע למתן התגובה, התקבלה חוות הדעת לתיק ולו רצו הנתבעים לשנות החלטה זו, למצער היה עליהם לבקש ארכה להגשת תגובתם, דבר שלא טרחו לעשות.

יתירה מזו, גם לגופו של עניין, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובשים לב למכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי יש להתיר את הגשת חוות הדעת מצד התובעים.

1. הכלל בעניין הגשת ראיות על ידי בעל דין, ידוע. על בעל דין להגיש את ראיותיו לבית המשפט ב״חבילה אחת״. רק מקום בו מצביע בעל-דין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל הנ״ל, יענה בית המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות. כך לדוגמא, קבע בית המשפט העליון בע״א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ״ד מו(3) 738 (5.7.92) :

״...דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב״חבילה אחת״ - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם.

והטעם לדבר ? ״...כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה״

(ע״א 507/64 [1], בעמ׳ 339 מפי השופט זילברג) .

אכן ״כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו״

(שם). אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל. ״

עוד ר׳ למשל: רע״א 2370/12 מנחם קורן נ׳ חיפה כימיקלים בע״מ (31.10.12); רע״א 2137/02 אליהו ממן נ׳ פז חברת נפט בע״מ (30.7.02) ; ע״א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ׳ המועצה המקומית כפר דבוריה, פ״ד מז(1) 661 (2.3.93).

כפי שנקבע בפסיקה, בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת (האם היא ׳פשוטה׳ וטכנית, שאז יטה בית המשפט להתירה), השלב אליו הגיע המשפט והאם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר.

1. בענייננו, אמנם הוגשו ראיות הצדדים אולם טרם התקיים דיון ההוכחות ולפיכך טרם החל התיק להישמע לגופו ומשכך הגשת הראיה אינה צפויה לעכב או לסרבל את ההליך ובוודאי שאין בכך כדי לפגוע בהגנת הנתבעים, שכן ניתנת להם ההזדמנות להגיש חוות דעת מטעמם.

כמפורט כבר לעיל, הראיה הנוספת שמבוקש להגישה הינה חוות דעת כלכלית המתייחסת אך ורק לסוגיית מקדם ההיוון בעת חישוב הפיצויים. בהתאם לפסיקה, סוגיות שעניינן חישוב הפיצויים,

כגון שיעור ניכויים של תגמולים שונים, יכולות להתברר גם בשלב הסיכומים ואף לאחר מתן פסק דין, שעה שבידי בית המשפט להורות על הגשת חוות דעת אקטוארית ככל שחישוב הפיצויים או הניכויים לא הוברר כדבעי. אמנם במקרה דנן המדובר בטענה שיש בה משום ניסיון לשנות הלכה מימים ימימה, אך בכל זאת היקפה של הטענה צר ומוגבל לסוגיה כלכלית ספציפית מוגבלת בהיקפה ובהקשר זה מדובר בראיה פשוטה שהנטייה היא לאפשר הגשתה.

יתירה מזו, לגופו של עניין, בקשת התובעים להידרש לנושא על פניה אינה מופרכת, ואין זה מידתי לטעמי למנוע מהם מלנסות להוכיח טענתם על אף האיחור בהגשת הראיה.

בהקשר זה, לא למותר להטעים שמקדמי ההיוון כפי שנהוגים במרוצת ארבעים השנים האחרונות מבוססים על פסק הדין של בע״א 469/74 זדה ואח׳ נ׳ בכר ואח׳ (2/9/75) (להלן: ״עניין זדה״) ועומדים על ריבית ריאלית בשיעור של 3%, כאשר שיעור זה התבסס בשעתו על תקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל״ד-1974. נדמה שמאז עניין זדה חלו שינויים רבים במשק הכלכלי הישראלי וקשה שלא להתרשם שהולכת ומתגבשת הדעה שיכול ומקדמי ההיוון הארכאיים אינם רלוונטיים עוד, עד כדי תיקון תקנות הביטוח הלאומי והעמדת מקדם היוון הגמלאות על 2% אף שבינתיים תחילתו של התיקון נדחתה לתאריך 1/10/17 (ראו: תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון), התשע״ו-2016).

התיקון הצפוי במקדם ההיוון בגמלאות הביטוח לאומי, כמו גם מאמרו המרתק של כב׳ השופט ד״ר מנחם (מריו) קליין (ראו ד״ר מנחם (מריו) קליין, ״אחרי 40 שנות מדבר פסיקתי ״יש לחשב מסלול מחדש״ - שימוש במקדמי היוון אנרכוניסיטים בתביעות נזיקין כפגיעה קשה בניזוקי ם״, פורסם בעלון השופטים המקוון, ע״ש השופט שמואל ברוך ז״ל, מהדורה 3/2016) עוררו דיון ער בפסיקה בהקשר זה, שבא לידי ביטוי בין היתר בפסק הדין בעניין שירותי בריאות כללית אליו הפנתה הנתבעת, כמו גם בפסקי דין נוספים (ראו לדוגמא: ת״א 15635-08-14 ה. ואח׳ נ׳ כלל חברה לביטוח בע״מ (10/8/16) וראו גם תא (הרצ׳) -754 08-12 ד.פ נ׳ פבל אוסטפנקו (8/12/16), פיסקה 40 ואילך לפסק הדין).

אכן, למול הדיון שהתחדש בפסיקה לאחרונה, קיימים פסקי דין, החלטות ואף הצעת חוק, התומכים בדעה שיכול והמדובר בשינוי שראוי שיעשה על ידי המחוקק דווקא - כך לדוגמא, בהחלטה שנסיבותיה כמעט זהות לענייננו כאן, סבר כב׳ השופט עמיעד רט, כי אין להתיר הגשת ראיה נוספת בדמות חוות דעת כלכלית בניסיון לשנות את שיעור ההיוון לפיו יחושבו הפיצויים, שכן יש להעדיף את עקרונות היציבות, האחידות, השוויון והבהירות ויש להותיר את הטיפול בסוגיה למחוקק ומשכך ועל מנת למנוע התדיינות סרק דחה את הבקשה כבר בשלב המקדמי (ראו: ת״א 44704-06-12 פלוני ואח׳ נ׳ עיריית נס ציונה ואח׳ (6/12/16) (פורסם בנבו) והאסמכתאות שם ובמיוחד ע״א 2099/94 חיימס נ׳ איילון חברה לביטוח (21/5/1999) ; כן ראו: הצעת חוק דיני ממונות, התשע״א-2011, ה״ח ממשלתיות 595, סעיף 463, שם מוצע להעמיד את ההיוון על יסוד ריבית של 3% לשנה).

ואולם על אף יציבותה של ההלכה במהלך השנים, קשה להתכחש לכך, שמאז הגשת הראיות בתיק דנן, התעוררה מגמה חדשה בפסיקה ובחקיקה שפתחה פתח לתובעים לנסות ולהעלות שוב טענה בהקשר זה.

בנסיבות אלה, עומדים התובעים בנטל לשכנע, כי יכולים הם לגדור את עצמם בגדר היוצא מן הכלל לעניין מועד הגשת הראיה הנוספת, כך במיוחד כאשר אין המדובר בטענה המחייבת פתיחת שלב הגשת הראיות מחדש והעולה כדי הרחבת חזית או שינויה, שכן אין המדובר בעילה או ראש נזק שהיה צורך להעלותם בכתבי הטענות מלכתחילה אלא בסוגיית חישוב הפיצויים גרידא. בהקשר זה אפילו הנתבעים עצמם לא העלו טענה של הרחבת חזית או שינויה וטוב שכך.

בנסיבות שהתהוו בתיק זה, בשים לב לטענות המוגבלות שהעלו הנתבעים נגד הגשת חוות הדעת, אינני רואה לקבוע מסמרות ולהכריע בין שתי הדעות שהובעו בפסיקה ודי בכך שקיימת אפשרות ולו קלושה שטענות התובעים תתקבלנה לו תונח התשתית העובדתית הנדרשת (ראו: עניין שירותי בריאות כללית וכן ראו עא 10758/08 אחמד ג׳בארין נ׳ נוגה חברה לביטוח בע״מ (4/1/2011), פסקה 18 לפסק הדין, שם נמנע בית המשפט העליון לדון בטענה לעניין שינוי מקדם ההיוון משלא הונחה תשתית עובדתית ראויה, ומכלל הלאו אתה שומע הן - לו תונח תשתית עובדתית ראויה יכול ויהא מקום להידרש לטענה).

1. אחר כל האמור לעיל, אני קובעת, כי חוות הדעת תוותר בתיק. הנתבעים רשאים להגיש חוות דעת מטעמם כפי שנקבע וככל שהם זקוקים לארכה בנסיבות שהתהוו יוכלו לעתור בבקשה מתאימה ובלבד שלא יהא בכך כדי לעכב את דיון ההוכחות הצפוי, שכן המדובר בעניין הנוגע לחישוב הפיצוי גרידא ואין כל מניעה לשמוע את העדים המומחים, בדיון נפרד, ככל שיעלה הצורך.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ״ה כסלו תשע״ז, 25 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.

מור-אל, שופטת