האם הזכאות לקצבת שאירים מטעם המוסד לביטוח לאומי הינה רק במקרה ומדובר בתושב ישראל?

פרטים

קטגורית אב: חדשות משפטיות

קטגוריה: עבודה

האם הזכאות לקצבת שאירים מטעם המוסד לביטוח לאומי הינה רק במקרה ומדובר בתושב ישראל?

 

בית הדין הארצי לעבודה בירושלים דן בשאלה האם הזכאות לקצבת שאירים מטעם המוסד לביטוח לאומי הינה רק במקרה ומדובר בתושב ישראל? בית הדין הגיע למסקנה שכן.

פסק הדין:

 

 

 

 

 

 

 

ניתן ביום 29 מרץ 2016

 

 

 

 

 

 

 

השופט אילן איטח

 

1.    לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (סגן הנשיאה אילן סופר ונציגת הציבור גב' רות סנקר; ב"ל 9274-08-14), שבו נדחתה תביעת המערערים – אלמנה (המערערת 1; להלן – המערערת) וילדיה הקטינים (המערערים 2 – 4) לתשלום קצבת שאירים בשל פטירת אבי המשפחה מר _______ ז"ל (להלן – המנוח).

 

רקע עובדתי

 

2.    המנוח, יהודי יליד 1969, נולד בישראל, גדל והתחנך בה. המנוח שירת בצה"ל, כולל שנתיים בשירות קבע. החל משנת 1997 החל המנוח לעבוד בחו"ל והגיע לביקורים בארץ לתקופות קצרות בנות מספר ימים. במהלך שהותו בארצות הברית הכיר המנוח את המערערת, ונישא לה בנישואין אזרחיים ביום 6.6.1997.

 

3.    בשנת 2002 התגיירה המערערת וגיורה אושר בישראל. למערערת ניתנה תעודת זהות ואישור עולה לפי חוק השבות, תש"י – 1950. לאחר גיורה של המערערת נישא לה המנוח בירושלים ביום 19.3.2002. 

 

4.    למנוח ולמערערת נולדו בארה"ב שלושה ילדים, הם המערערים 2 – 4.

 

5.    המנוח לא שב לישראל מאז יום 7.4.2003.

 

6.    לימים, חלה המנוח במחלת הסרטן ולצורך קבלת טיפולים רפואיים ביקש לחזור לישראל. לשם כך: הסדיר המנוח את תשלום דמי הביטוח הלאומי עבור תקופת האכשרה על מנת שיוכל לקבל טיפולים רפואיים מיד עם הגעתו לארץ; הוסדר מול משרד הפנים כי המנוח לא ייראה עריק בשל מצבו הרפואי; המנוח המציא את הסכמת בית החולים סורוקה לקבלו לטיפול.

 

7.    המנוח נערך להגעה לארץ בחודש מאי 2014, אך בשל התדרדרות במצבו הרפואי לא הותרה אפילו הטסה רפואית ולמרבה הצער הוא נפטר ביום 1.5.14^[1]. גופת המנוח הוטסה לישראל והוא נקבר כאן.

 

8.    המערערת והילדים הגישו למשיב (להלן – המוסד) תביעה לקצבת שאירים, ונדחו מן הטעם שבעת פטירתו לא היה המנוח תושב ישראל. מכאן תביעת המערערים לבית הדין האזורי.

 

9.    בתביעתם טענו המערערים כי המנוח עשה כל מה שנדרש על מנת שיוכר כתושב ישראל. הוא הצהיר על כוונה כזו, פנה לגורמים רשמיים בארץ, שילם למוסד עבור קיצור תקופת האכשרה והיה ברור כי עניין התושבות יוסדר מיד עם הגעתו ארצה. עוד טענו המערערים כי לא ניתן לומר על המנוח כי ניתק את הקשר עם הארץ שכן המנוח הגיע לארץ כדי להתחתן, הוא זכאי לירושת הוריו במשק כבן ממשיך ושירת בצבא.

 

הוראות החוק הרלוונטיות

 

10.חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק), מקנה לשאיריו של אדם מבוטח שנפטר את הזכות לקבלת קצבת שאירים.  אין חולק כי המערערים הם שאירי המנוח. סעיף 240(א) לחוק קובע כי "מבוטח" לצורך זכאות זו הוא "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים". המחלוקת בין הצדדים סבה על השאלה האם בעת פטירתו היה המנוח "תושב ישראל".

 

פסק הדין מושא הערעור

 

11.בית הדין האזורי סקר את המסגרת המשפטית הרלוונטית, שאלה הם עיקריה:

 

א.    תנאי התושבות בענף ביטוח זִקנה ושאירים, וכן בענפים אחרים של הביטוח הלאומי, מושתת על הזיקה היציבה שבין המבוטחים ובין המדינה, זיקה שאין בה מהארעיות או מהזמניות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי^[2].

 

ב.    לאור סעיף 240(א) לחוק נפסק כי הזכאות לגמלת שאירים קיימת לשאירי מבוטח שנפטר, דהיינו של מי שהיה תושב ישראל ומבוטח בעת פטירתו^[3].

 

ג.     דרישת התושבות לצורך זכאות לקצבת שאירים, משמעותה זיקה משמעותית ומהותית לישראל, לא זיקה משוללת תוכן, המתמצה בקשר פורמלי בלבד עם ישראל^[4].

 

12.לאור עקרונות אלה פנה בית הדין האזורי ובחן את השאלה האם בעת פטירתו היה המנוח תושב ישראל. על שאלה זו השיב בשלילה מן הטעמים הבאים:

 

"אשר לזיקה לישראל, התובעים לא הצביעו על זיקה כלשהיא שקשרה את המנוח לישראל. המנוח לא התגורר בארץ מאז 1997, ומאז 2003 לא ביקר בארץ. למנוח לא היו נכסים בארץ, ומשפחתו הקרובה לא ביקרה אף היא בארץ.

 

אשר לזיקת המנוח לארצות הברית, בתקופה שמ-1997 ועד מותו שהה המנוח בארצות הברית, ומאז 2003 הייתה זו שהות קבע. הוא נישא לתושבת ארצות הברית, שלימים התגיירה. ילדיו נולדו בארצות הברית, והוא גם עבד שם.

 

אשר על כן, התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות המפורטות לעיל – כי בתקופה הרלוונטית לתביעה זו מרכז חייו של המנוח היה בארצות הברית." (הדגשה הוספה – א.א.)

 

בהמשך פסק דינו הוסיף בית הדין וקבע כך:

 

"אכן, הגדרת התושבות התגמשה בכל הקשור לזכאות לקצבת זיקנה, בזמן שאדם אינו מחויב למקום  עבודה, תושבי ישראל עשויים להעביר את מרכז חייהם למקום אחר באופן זמני אם בשל טיול, אם בשל ביקור אצל ילדים, כאשר כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו (עבל (ארצי) 27822-12-14 מאיר יחיאל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.1.15).

 

אך לא כך הוא המקרה שלפנינו, עת העובדות מלמדות על העדר זיקה משמעותית לארץ."

 

13.עוד דחה בית הדין האזורי את טענת המערערים המתבססת על כוונת המנוח לשוב לישראל, וכך נקבע:

 

"ב"כ התובעים הדגיש כי המנוח התכוון לשוב לארץ ואלמלא פטירתו, הייתה כוונה זו מוגשמת. אך כוונתו של אדם או מצבים שהיו בעבר אינם קובעים את מקום מושבו בשעה מסוימת, אלא אותו מקום אשר אליו קשור האדם מהבחינה העובדתית – מעשית – כלומר המקום אשר לו מירב הזיקות העובדתיות הכורכות אותו עימו ....

 

על כן, אין די בכוונה להיות תושב ישראל על מנת להיחשב כזה – אלא יש צורך בשהות משמעותית בארץ."

 

14.לאור כל אלה נדחתה התביעה ומכאן הערעור שלפנינו.

 

הטענות בערעור

 

15.במסגרת הערעור טענו המערערים, בתמצית, כי יש לראות במנוח תושב ישראל. לטענתם יש לתת למונח "תושב" פירוש גמיש ו"פרשנות מרחיבה ומשלימה בהתאם לנסיבות של המקרה". המערערים מודים כי המוסד הודיע להם, עוד בטרם פטירת המנוח, שלא ניתן להכיר בו כתושב טרם חזר לישראל וטרם הוכח כי מרכז חייו בישראל. אך לטענתם, רק "מבחינה טכנית" לא עלה בידי המנוח להגשים את כוונתו לשוב לישראל, ונוכחותם שלהם  בישראל מלמדת כי הכוונה לשוב לישראל היתה ממשית. לכך יש להוסיף כי למנוח משפחה בישראל, ורכוש שאותו ירש לאחר פטירת אביו.

 

16.המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי. אשר לכוונת המנוח ומשפחתו לשוב לישראל נטען כי אין די בכוונה זו, אפילו לוותה בצעדים המעידים על רצינותה, שכן תושבות לא קמה אלא עם העתקת מרכז חייו של אדם למקום אחר, וכל עוד לא היתה העתקה כאמור בפועל למקום האחר (במקרה זה ישראל), אין לראותו כתושב ישראל. לעניין זה הפנה המוסד לפסק דינו של בית הדין לערעורים לביטוח לאומי בעניין הלל ארון^[5].

 

באותו מקרה נדון עניינו של עולה חדש, בן 62, אשר עלה ביום 17.11.53 על גבי ספינה ישראלית בדרכו לישראל. ביום 22.11.53 הגיע העולה החדש לנמל חיפה ודרך לראשונה על אדמת ישראל. בין לבין, ביום 18.11.53 התקבל החוק אשר קבע, בין היתר, את הזכות לקצבת זִקנה. החוק קבע כי תושב ישראל שמלאו לו 18 שנה יהא מבוטח לפי החוק, למעט בשני מקרים – אחד מהם הוא המקרה בו אדם נעשה "תושב ישראל" לראשונה לאחר קבלת החוק וביום שנעשה תושב היה בגיל של למעלה מ-60 שנה (בגבר) ו-55 שנה (באישה).

 

בית הדין לערעורים עמד על כך שתושבות מחייבת זיקה של קבע למקום וכי לכל המוקדם – ולאור עמדת המוסד – תתכן התושבות מרגע שהעולה החדש "הציג את כף רגלו על אדמת ישראל".

 

17.בישיבת קדם הערעור הוסכם על הצדדים כי הדיון בערעור ייעשה בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות), וכי הודעת הערעור והטיעונים בעל פה כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון יהוו סיכומי הצדדים בכתב. לב"כ המערערים התאפשר להשיב בכתב ביחס לפסק הדין בעניין הלל ארון, שאליו הפנה המוסד בעת הדיון.

 

18.בסיכומי תשובתו טען ב"כ המערערים ביחס לעניין הלל ארון כי מדובר בפסק דין שניתן לפני שנים רבות ושמאז שניתן הגמישה הפסיקה את התייחסותה לחוק הביטוח הלאומי, בין היתר בפרשנות מרחיבה שניתנה למונח "תושבות". לדברי המערערים, אין משמעות הדבר זניחה של תנאי התושבות, וחרף שינויי העתים ומגמות הגלובליזציה נותר לעמוד על כנו בהקשר לתושבות מבחן מרבית הזיקות, אלא שבמקרים גבוליים כמו המקרה דנן, "חזקה שבית הדין יעניק לעובדות שמדובר באדם ששירת בצה"ל בקבע שנים, זהיה תושב שנים, שיש לו תקופת הכשרה, שאשתו התגיירה ועשה הכל כדי להגיע ארצה משמעות יתרה...".

 

הכרעה

 

19.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל החומר המצוי בתיק, וחרף ההבנה לקושי של המערערים, באנו לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור, וכי ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות.

 

20.קביעת בית הדין האזורי, שלפיה בעת פטירתו לא היה המנוח תושב ישראל, מבוססת היטב בחומר הראיות, ומסקנותיו מבוססות היטב על ממצאים אלה ועל ההלכה הפסוקה. מבחן מרב הזיקות מלמד בצורה חד משמעית כי שנים רבות טרם פטירתו לא היה המנוח תושב ישראל, אלא תושב ארצות הברית.

 

21.לעניין הלל ארון נציין כי אף שחלו תמורות בהתייחסות הפסיקה למונח תושבות, וזאת על רקע שינויי העתים ומגמות הגלובליזציה, הרי שלא מצאנו כי המקרה דנן מהווה מקרה גבולי. המנוח לא שהה בארץ מאז יום 7.4.2003, ושהותו בארה"ב לא היתה לרגל לימודים, מצב בריאותי או פרנסה. המנוח התגורר וחי בארה"ב ושם היה מרכז חייו, עוד לפני שנת 2003. שירות בצה"ל, לרבות שירות קבע, אין בו כדי להקנות "תעודת ביטוח" ללא תאריך תפוגה למי שבחר להעתיק את חייו לארץ אחרת.

 

22.אשר לטענת המערערים המבוססת על כוונתו של המנוח לעלות לישראל, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי בנסיבות העניין אין בכוונה זו, אפילו לוותה בצעדים ממשיים וקרובים, כדי להפוך את המנוח לתושב ישראל.

 

23.למען הזהירות מוצע למערערים לנסות ולבחון האם קיימות להם זכויות על פי הדין האמריקאי.

 

24.סוף דבר – הערעור נדחה. כמקובל בענייני ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

 

 

 

ניתן היום, י"ט אדר ב' תשע"ו (29 מרץ 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

 

יגאל פליטמן, ורדה וירט-ליבנה, אילן איטח