לפני	כבוד השופט קובי אסולין
תובע		פלוני נגד
נתבעות		1. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

הרקע העובדתי

1. התביעה שבפני הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים). המחלוקת בין הצדדים נסובה בשאלה על מי מהנתבעות לשאת בחבות וכן בשאלת גובה הנזק.
2. התובע יליד 1991, נפגע ביום 29.1.2020 בתאונת דרכים, כאשר בזמן שנהג ברכבו נדלקה לו נורה מהבהבת בלוח השעונים, הוא עצר את רכבו על אי תנועה ובזמן שהיה על אי התנועה פתאום הגיח רכב צד ג' ופגע ברכב בו נהג במנגנון אחורי בעצמה (סע' 5 לתצהיר התובע).
3. הנתבעת 1, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הרכב בו נהג התובע (להלן – הפניקס), טענה בכתב ההגנה מטעמה כי הרכב עצר בשל תקלה ולא היווה סיכון תחבורתי מה גם שהתאונה ארעה בשל נהיגתו של רכב צד ג' המבוטח במגדל כך שאין קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין חניית הרכב לבין קרות התאונה (סע' 3 לכתב ההגנה).
4. לנוכח טענת הפניקס, התובע הגיש כתב תביעה מתוקן לו צורפה מגדל כנתבעת נוספת.
5. הנתבעת 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הרכב הפוגע (להלן – מגדל), טענה כי האירוע אינו מהווה תאונת דרכים ביחס אליה, הואיל ועל פי נסיבות התרחשות התאונה התובע עשה שימוש ברכבו במועד התאונה כך שהחבות מוטלת לפתחה של הפניקס בלבד (עמ' 1 סיפא לכתב ההגנה).
6. למחרת התאונה התובע פנה לקופת החולים והתלונן על כאבים, הופנה למרפאת "בטרם" נבדק ושוחרר עם המלצות למעקב רופא מטפל, משככי כאבים וביקורת אורתופד. בהמשך ביצע מעקב אורתופד, בדיקות הדמיה, נזקק לנטילת משככי כאבים, טיפולי פיזיותרפיה ורפואה משלימה.
7. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעו לתובע במוסד לביטוח לאומי נכות זמנית ונכות צמיתה.

 

תמצית הראיות לנסיבות התרחשות התאונה

1. התובע פירט בתצהיר העדות מטעמו (סע' 5) את נסיבות התרחשות התאונה כך :

"בתאריך 29.01.20 בשעה 14:30 בזמן שהייתי נהג ברכב אשר פרטיו לעיל, נדלקה לי נורה אדומה מהבהבת בלוח שעונים, עצרתי את הרכב על אי תנועה ובזמן שהייתי על האי תנועה פתאום הגיח רכב צד ג' ופגע ברכב שבו נהגתי במנגנון אחורי בעוצמה."

1. בתיעוד הרפואי שהוגש ממרפאת טרם מיום 30.1.20 צוין בפרק האנמנזה (עמ' 9 למוצגי התובע):

"בן 28. אתמול בצהריים עבר תאונת דרכים תאונת עבודה בצהריים, קיבל מכות גב עליון צד ימין, גב אזור טוראקלי ימני, ירך ימנית צד ימין, ברך ימנית שטח קדמי."

1. במסמך הפניה לפיזיוטרפיה מיום 18.4.21 (עמ' 24 למוצגי התובע) צויין:

" לדבריו בתאריך הנ"ל היה מעורב בת"ד, כנהג עם חגורה, כרית אוויר לא נפתחה..."

1. בדיון קדם המשפט שנערך ביום 9.5.23 העיד התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה את הדברים הבאים (עמ' 1 לפרוטוקול):

" אני עובד עד היום בחברת שילוח בלוגיסטיקה והייתי נהג ואחראי נהגים. אני עובד שם משנת 2017. באותו בוקר יצאתי משדה התעופה עם רכב מלא סחורה, בדרך ראיתי נורה אדומה מהבהבת. עצרתי בצד, באי תנועה, התקשרתי לאחראי שלי ואמרתי לו שיש לי נורה אדומה, כי זה הנוהל בעבודה אם יש נורה אדומה עוצרים ומדווחים למנהל.

אני מצייר את האי תנועה שבו עצרתי ואת הכביש.

כשמציגים לי את התמונות מדו"ח תיק הרכוש – אכן זה המקום והמנח של הרכבים, כאשר אני עמדתי בתחילת אי התנועה.

זה היה באזור יער בן שמן אני חושב.

עמדתי בהתחלה של האי תנועה ומיד עצרתי. תוך כדי שאני באוטו מדבר עם האחראי קיבלתי בום מאוד חזק ואז קלטתי שרכב נכנס בי מאחור. הגיעו שני חברים מהעבודה, הגיע גם שוטר והזיזו את האוטו.

היו הרבה חבילות באוטו והאוטו זז.

לא זוכר איזה רכב פגע בי, זה היה רכב פרטי.

לשאלת בית המשפט האם הרכב שלי היה כולו על האי תנועה או שחלקו בלט, אני משיב שהוא היה יותר לכיוון שמאל. לא זוכר אם הרכב היה כולו על האי תנועה או שהוא בלט. לאחר התאונה חלק מהרכב בלט לתוך הנתיב השמאלי מאחר והרכב זז.

התאונה היתה תוך כדי שיחת טלפון שלי עם האחראי..."

 

1. בתביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש התובע למל"ל (עמ' 19 למוצגי הפניקס) בתיאור התביעה כתב התובע:

"תאונת דרכים כשאני ברכב עומד בצד הדרך ואז רכב פוגע בי באוטו בעוצמה רבה מאוד".

1. בפסק בוררות שניתן בתביעת הרכוש שהגישה מגדל כנגד הפניקס, נדחתה תביעת מגדל, ונקבע כי הגרסה לפיה הרכב הנפגע (התובע דנן) היה בעצירה הינה סבירה יותר מהגרסה לפיה הרכב החל לפתע לנסוע והתפרץ לנתיב הרכב הפוגע, וזאת לאור מיקום הנזק בחלקו האחורי שמאלי (עמ' 52 למוצגי הפניקס).
2. מגדל הגישה תצהיר עדות ערוך על ידי הנהג מטעמה (להלן – נהג מגדל) בו התייחס לנסיבות התרחשות התאונה כך :

"בעת הנסיעה, הבחנתי ברכב מסוג פולקסוואגן שעומד על אי התנועה המקווקו בצידו הימני של הכביש. בעת שחלפתי על פני אי התנועה, החל הנהג בפולקסוואגן בנסיעה, סטה אל תוך נתיב הנסיעה שלי ופגע ברכבי בחלק הימני קדמי".

 

1. מתמונות רכב מגדל לאחר התאונה עולה כי מוקד הנזק הוא בחלק הקדמי צידי ימני (עמ' 18-35 למוצגי מגדל), ומוקד הנזק ברכב התובע הוא בחלקו הצידי האחורי השמאלי (תמונות הרכב הוגשו ביום 12.1.25).
2. בטופס הודעה ראשונית על תאונת דרכים שנשלח למגדל צוין בתיאור האירוע (עמ' 37 למוצגי מגדל):

"...לפתע יצא אוטו מהשול הימני והתנגש ברכב הרכב סטה באופן חד לנתיב השמאלי כריות אויר נפתחו..."

ובסעיף מה גרם לנזק נרשם: " הפגיעה של הרכב שסטה מהשול".

1. בדיון ההוכחות שנערך ביום 13.1.25 העיד התובע כי נסע משדה התעופה לכיוון י-ם בכביש מס' 1, כי נדלקה נורה אדומה ונהלי החברה הם במקרה כזה לעצור במקום הראשון שמתאפשר, בהתאם הוא עצר באי התנועה, התקשר לאחראי ודיווח לו, וכי מרגע העצירה לתאונה לא עבר הרבה זמן אלא עניין של דקות.
2. כאשר עומת עם גרסת נהג מגדל כי בזמן התאונה הוא התחיל בנסיעה לכיוון הנתיב שלו, ציין כי בזמן התרחשות התאונה הוא היה כבר בשלב תכנון נסיעת ההמשך, כי לא זוכר שיצא, וכי הניע את האוטו בשביל לתכנן את הנסיעה הלאה.
3. עוד הוסיף התובע כי הנורה כבתה וכי הבעיה שבגללה עצר נפתרה וזה הסברו לכך שהחל את שלב תכנון הנסיעה הלאה, אולם לא זוכר שיצא, וטען כי אם היה יוצא הרכב שלו היה נפגע בחלקו הקדמי ולא בחלקו האחורי שמאלי, כפי שקרה בפועל.
4. בדיון ההוכחות נהג מגדל העיד כי ראה את רכב התובע חונה על אי התנועה, כי רצה להמשיך בנסיעה ישר לכיוון מודיעין על כביש מס' 1, חזר על הגרסה בתצהירו אולם העיד כי רגע הפגיעה אינו זכור לו בשל השפעת האירוע, כך שהוא לא בטוח מה היה מצב רכב התובע בזמן התאונה, אולם זוכר כי לאחר הפגיעה רכבו עף לשול השמאלי.

 

1. ממכלול העדויות והראיות הנזכרות לעיל עולה התמונה העובדתית הבאה:

התובע במסגרת עבודתו נסע משדה התעופה לכיוון ירושלים על כביש מס' 1. ברכב התובע נדלקה נורה אדומה מהבהבת. בהתאם לנהלי החברה התובע עצר את רכבו במקום הראשון שנקרא בדרכו – בתחילתו של אי התנועה. התובע שוחח עם האחראי ודיווח לו. בתוך כך התובע סבר כי התקלה נפתרה, הנורה הפסיקה להבהב, והתובע הניע את האוטו ונערך לקראת המשך נסיעה ואף היה חגור. או אז, רכב מגדל שנסע על כביש מס' 1 לכיוון מודיעין פגע עם חלקו הצידי קדמי ימני בחלקו השמאלי צידי אחורי של רכב התובע.

1. אני מקבל את טענת התובע כי בזמן התאונה רכבו היה בעמידה. ראשית, גרסתו זו רציפה לכל אורך הדרך, כמפורט לעיל, ומתיישבת עם מוקדי הנזק. עוד אוסיף כי נהג מגדל בהגינותו העיד כי בשל טראומת התאונה רגע הפגיעה אינו זכור לו.
2. בנוסף, אני קובע כי רכב התובע עמד בתחילת אי התנועה על צידו השמאלי של אי התנועה, ולא מן הנמנע כי אף בלט מעט עם חלקו האחורי לנתיב משמאלו, עניין זה מתיישב עם עדות התובע בדיון מיום 9.5.23 ועם העובדה שגם לאחר התאונה חלקו של הרכב היה על הנתיב משמאל לאי התנועה.

תמצית טענות הצדדים

1. בתום דיון ההוכחות הצדדים השמיעו את סיכומיהם.
2. בעניין האחריות התובע טען כי בהתאם לנסיבות התרחשות התאונה יש לראות בתובע כמשתמש ברכב וכי עמידת התובע על אי התנועה בכביש מקווקו מהווה סיכון תחבורתי בהתאם לפסיקה, ומשכך על הפניקס לשאת בחבות, לרבות בהוצאות מגדל שהתובע צירף לתביעה בשל טענות הפניקס.
3. הפניקס טענה כי מבין 2 הגרסאות להתרחשות התאונה יש להעדיף את גרסת התובע כי רכבו עמד בעת התאונה, אשר היא גרסה מהימנה המתיישבת עם מוקדי הנזק ופסק הבורר בתביעת הרכוש.
4. נטען כי לא היתה מניעה מצד התובע לעמוד על אי התנועה ומשכך יש קושי לייחס חניה אסורה למי שחונה במקום בו מותר לעמוד.
5. כן נטען כי היות והגורם לתאונה הוא סטיית רכב מגדל לכיוון רכב התובע הרי שאין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לעמידת התובע על אי התנועה הנדרשים לקביעת חניה אסורה, לתאונה שהתרחשה.
6. בנוסף נטען כי במועד התאונה לא נעשה שימוש לצרכי תחבורה על ידי התובע וכי הרכב שימש זירה, ומשכך על מגדל, מבטחת הרכב הפוגע שסטה מנתיבו לכיוון רכב התובע, לשאת בנזקי התובע.
7. מגדל טענה כי מעדות התובע בדיון ההוכחות עלה לראשונה כי התקלה שבעטיה נאלץ לעמוד חלפה והוא החל בתכנון המשך הנסיעה כך שמדובר בשימוש ברכב.
8. כן נטען כי מוקדי הנזק מתיישבים עם נסיעתו של התובע ממצב עמידה בגלישה בנסיעה ישרה לתוך הנתיב ולא בהטיה של גלגל ההגה שמאלה.
9. מכל מקום, נטען כי גם אם רכב התובע היה בעמידה על אי התנועה די בכך כדי להוות את הסיכון התחבורתי הנדרש לצורך הגדרת תאונת דרכים בשל חניה במקום אסור, וזאת בהתאם לעקרונות שנקבעו בהלכת אדרי.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את הראיות וטענות הצדדים אני סבור כי התאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים וחוסה תחת פוליסת הביטוח שהוצאה לרכב התובע בפניקס, הן בשל נסיבות התרחשותה העונות על הגדרת שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, והן בשל הסיכון התחבורתי שיצר התובע עת העמיד את הרכב בהתחלה של אי התנועה בחלקו השמאלי.
2. בסעיף 1 לחוק הפיצויים הוגדרה תאונת דרכים כ- " מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" או על ידי קיומה של אחת החזקות המנויות בסעיף, ביניהן "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", וכלשונו.  

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.

1. שימוש ברכב מנועי מוגדר כך :

"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של כאמור מרכב מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;".

 

1. משנמצא כי התובע במהלך נסיעה ביצע עצירה רגעית לשם דיווח ואבחון היתכנות קיומה של תקלה בשל נורה אדומה מהבהבת בלוח השעונים, ומשעלה כי הנורה כבתה והתובע שם פעמיו להמשיך בנסיעה כאשר הרכב מונע והתובע חגור, יש לראות בתאונה ככזו שארעה לתובע בזמן ועקב שימוש ברכב למטרות תחבורה.
2. מעבר לכך, אני סבור כי בנסיבות העניין עצירת התובע את הרכב בתחילתו של אי התנועה בכיוון השמאלי של אי התנועה, ויתכן אף בולט בחלקו (וגם אם לא), מהווה חניה אסורה שיצרה סיכון תחבורתי שלצערנו התממש.
3. ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי ואח', פ"ד נח (1) 817 (2013) (להלן – פס"ד אדרי), נקבע ביחס לפרשנות המונח חניה אסורה, כך:

"המונח "חניה אסורה" צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. חניה תהא "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסרים חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. ודוק, במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה."

1. בפס"ד אדרי נקבע כי בנסיבות (שם) בו חנה רכב בשולי הכביש התקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. נקבע כי אלמלא היה הרכב חונה בשולי הכביש, לא היתה מתרחשת התאונה. אשר לקשר הסיבתי המשפטי, הפגיעה ברכב חונה באה בשל סיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש (ראו פסקה 13) (ראו בעניין זה גם ע"א 2812/20 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית (13.6.2021); ע"א 4430/12 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.2014); רע"א 7501/11 יוני אברמוב נ' מיטל בכר (6.3.2012); ת.א. (מרכז) 22112-12-13 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, (19.8.2019) והערעור שנדחה בע"א 6876/19 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (27.12.2021)).
2. ממכלול הנסיבות המתוארות לעיל באשר להתרחשות תאונה, כאשר התובע עצר את רכבו בתחילתו של אי התנועה בצידו השמאלי, כאשר מתוואי הדרך עולה כי תחילתו של אי התנועה צר באופן שלא השאיר די מרווח מהנתיב הסמוך לו, כאשר מדובר בכביש מס' 1 – כביש מהיר, הדבר לטעמי הווה סיכון תעבורתי, ומכאן כי יש קשר סיבת עובדתי ומשפטי של החניה במקום אסור לקרות התאונה.
3. לא נעלמו מעיני טענותיה של הפניקס שהפנתה בסיכומיה למגמת צמצום במקרים בהם מוכר שימוש ברכב מנועי, כך גם ביחס לדגש אשר אותו יש לתת לקשר הסיבתי המשפטי והגורם להתרחשות התאונה במקרים של חניה אסורה וסיכון תעבורתי (בהקשר זה הפנתה לע.א. 201/13, רע"א 5781/23 ות.א. 11052-11-17 שאושר בביהמ"ש העליון), אולם לטעמי יש להימנע מאותן הבחנות דקיקות מדק באופן בו הכיסוי הביטוחי ייקבע על חודו של איתות. מכל מקום, לאור הנסיבות שנקבעו לעיל באשר לאופן התרחשות התאונה עלה שימוש ברכב וסיכון תחבורתי.
4. אשר על כן, דין התביעה כנגד הפניקס להתקבל, ודין התביעה כנגד מגדל להידחות.

הנזק

הנכות הרפואית והתפקודית

1. כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה.
2. במל"ל נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1.3.20 ועד ליום 31.1.21.
3. כן נקבעה (בועדת הערר) נכות צמיתה בשיעור של 10% בהתאם לסעיף 37(5)(א) – הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי (נספח 4 לראיות התובע).
4. בהתאם אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 10%.
5. בדיון ביום 9.5.23 התובע העיד באשר להשפעת התאונה (עמ' 2 לפרוטוקול) וציין את הדברים הבאים:

"אחרי התאונה הייתי הרבה מאוד זמן בחופש, כמה חודשים טובים. נראה לי שזה היה יותר משנה. מאז התאונה אני לא נוהג. הייתי פעמיים אצל אורתופד, היפנה אותי לפיזיותרפיה ולרפואה משלימה. עשיתי פיזיותרפיה דרך קופ"ח ואני עדיין עושה עד היום. לאחרונה התחלתי לעשות טיפולי פיזיותרפיה באופן פרטי. הטיפול האחרון היה יומיים אחרי פסח. המטפל רוצה שאני יעשה טיפול פעם בשבוע, אבל זה לא מסתדר לי."

1. התובע בתצהירו טען כי בעקבות התאונה הוא סובל מכאבים והגבלות בעמוד השדרה הצווארי אשר מגבילים אותו בתפקוד היום יומי הן בעבודתו והן במשק הבית (סע' 18-19 לתצהיר, בעניין זה צורף תיעוד רפואי בנספח 2).
2. במועד התאונה התובע עבד כנהג ואחראי נהגים בחברת לוגיסטיקה, ולאחר הפסקה שחלקה בעקבות התאונה וחלקה בעקבות הקורונה, חזר לחברה בתפקיד משרדי, וכך העיד בעניין זה (עמ' 2 לפרוטוקול):

"התחלתי לעבוד אני חושב באוגוסט 21. חזרתי לאותו מקום עבודה. הבוס מאוד מיודד עם אבא שלי, אני עובד במשרד, גביה, עזרה כשצריך, עומסים לפני חגים, יש מלא שרות לקוחות, הזמנות, פתיחת תיקים. עבודה משרדים ולפעמים אני מתלווה לפגישות. אני סוג של יד ימינו של המנהל ..."

1. באשר לנכות התפקודית, לאחר שעיינתי בראיות התובע, בתצהירו, התרשמתי מעדותו ועל השפעת אופי הנכות ומהותה על תחום עיסוקו, כאשר התובע נמנע מנהיגה, הועבר תפקיד בעבודה מנהג ואחראי נהגים לתפקיד משרדי, ובשים לב לגילו (34), למצבו המשפחתי (אב ל-7 ילדים), אני סבור כי נכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית בשיעור של 10%.

בסיס השכר

1. מראיות שהוגשו ובהם תלושי שכר (נספח 6 למוצגי התובע) עולה, כי ערב התאונה שכרו של התובע עמד על כ- 9,753 ₪ לחודש (ממוצע לשנת 2019), בחודש ינואר 2020 - 10,188 ₪, שכר ממוצע בשנת 2022 - 10,620 ₪, ושכר ממוצע לחודשים ינואר – פברואר 2023 - 11,600 ש"ח. יצויין כי משכרו של התובע לא נוכה מס הכנסה, ובתלושי השכר צויין 7.25 נקודות זיכוי. בהתאם אני קובע את בסיס השכר לעבר ולעתיד.

הפסדי שכר בעבר

1. מדובר בנזק מיוחד אשר טעון הוכחה. בנסיבות הענין משנמצא כי התובע לא חזר לעבודתו עקב תקופת הקורונה שבה סבל גם מכאבי גב (עמ' 19 למוצגי התובע), ומשהתובע העיד כי המנהל שלו מיודד עם אביו והוא משמש כיד ימינו, ועוד הוסיף "הוא אמר לי שהמשכורת שלי לא תיפגע, הם ישלמו לי אותו דבר" (עמ' 2 לפרוטוקול), אני סבור כי התובע לא עמד בנטל הראיה להוכיח הפסד השתכרות בעבר בגין התאונה.

הפסדי השתכרות בעתיד

1. התובע כיום כבן 34. לפניו כ-33 שנות עבודה.
2. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, בשים לב לבסיס שכרו לעתיד בסך של 11,600 ₪, לשיעור נכותו התפקודית של 10%, ולמקדם היוון של 252.92 אני סבור כי בנסיבות הענין, לאור הימנעות התובע מנהיגה, השינוי התעסוקתי, ושיעור הנכות של מגבלה קלה, יש לערוך חישוב לפי חישוב אקטוארי של 50%, ובהתאם אני מעמיד את הפסד השתכרות התובע לעתיד בסך גלובאלי של 146,691 ₪.

הפסד פנסיה

1. הפיצוי בגין הפרשות סוציאליות יחושב בהתאם להלכה הפסוקה (ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (31.7.2014)) ובשיעור המקובל הכללי במשק לפי צוו ההרחבה, העומד על 12.5% מהפסדי השכר הכלליים שנפסקו, ובהתאם לאמור סכום זה הינו בשיעור של 18,336 ₪.

הוצאות רפואיות

1. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע זכאי לעיקר הוצאותיו הרפואיות מהמל"ל/ קופת החולים. יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את מוצגי התובע, ובהם, המסמכים הרפואיים (מוצג 2), תלונות התובע על כאבים, הפניה לפיזיוטרפיה, לרפואה משלימה, בדיקת CT עולה כי ממועד התאונה התובע נמצא במעקב וטיפול רציף בתחום האורתופדי, ובהתחשב בנכות שנקבעה, ומאחר שייתכן ומפעם לפעם יידרשו לתובע בדיקות, טיפולים, תרופות וכד' שייטיבו עם מצבו, שאינן מכוסות ושאין תובעים בגינן (כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות וכיוצא באלה ורפואה אלטרנטיבית), אני פוסק לתובע, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪.

עזרת הזולת

1. בשים לב לשיעור הנכות (10%) ולמאפייני הנכות (כאב והגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי), לגילו של התובע (34) ולמצבו המשפחתי (נשוי + 7 ילדים), ולהתרשמותי מפגיעתו, סביר להניח כי הוא נזקק לעזרה מסוימת בעבר וכן יזקק לעזרה אף בעתיד, וכפי שהצהיר כי הוא מוגבל בתפקוד במשק הבית, וכי יש מקום לפסוק פיצוי בגין שווי עזרה, וזאת מעבר לעזרה רגילה של בני משפחה.
2. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות, מוערכת עזרה זו בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 15,000 ₪ .

כאב וסבל

1. בהתאם לשיעור הנכות הרפואית אני קובע פיצוי בסך של 21,786 ₪.

ניכויי מל"ל

1. תגמולי המל"ל אותם יש לנכות עומדים על 58,813 ₪ (מוצג 2 בראיות הפניקס).

סיכום נזקי התובע

הפסד שכר לעבר		-	₪
הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה		165,027	₪
הוצאות		10,000	₪
עזרת הזולת		15,000	₪
כאב וסבל		21,786	₪
סך נזקי התובע		211,813	₪

ניכויי מל"ל 58,813 ₪

סוף דבר

1. הנתבעת 1, הפניקס, תשלם לתובע פיצוי בסך של 153,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור כולל של 15.21% והחזר אגרה.
2. התביעה כנגד הנתבעת 2, מגדל, נדחית.
3. בכתב התביעה המקורי נתבעה הפניקס ולאור טענתה צורפה מגדל כנתבעת נוספת. משנדחו טענות הפניקס, הפניקס תישא בשכ"ט ב"כ מגדל בסך של 10,000 ₪.
4. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ה, 17 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

לפני	כבוד השופטת הבכירה סבין כהן
תובעים		פלוני נגד
נתבעים		1. _____ 2. כלל חברה לביטוח בע"מ פסק דין

עניינה של התובענה שלפניי, נזק גוף שנגרם לתובע, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לנסיבות התאונה והן לגובה הנזק.

רקע ועובדות:

1. כנטען בכתב התביעה, ביום 9.11.20, בשעה 19:00 לערך, התובע, יליד 7/11/1958, נפגע בתאונת דרכים, כאשר בהיותו הולך רגל, בעת חציית כביש במעבר חצייה, פגע בו, על פי הנטען, רכב הנתבע (להלן:- "אירוע התאונה").

כתוצאה מאירוע התאונה נפגע התובע בברך ימין. התובע לא חש בטוב והתקשה ללכת, אך סבר שמדובר בפגיעה שתחלוף ולכן ביקש לחזור לביתו. לבקשת התובע, הסיע אותו הנתבע לביתו, לאחר שהוא ואנשים שהיו במקום אירוע התאונה סייעו לתובע לעלות לרכב הנתבע. בעת שהגיעו השניים לבית התובע, בשל כאבים שהתגברו, התקשה התובע לרדת מרכבו של הנתבע. אשתו של התובע הזמינה אמבולנס והתובע פונה לבית החולים 'קפלן'.

בבית החולים בוצעו צילומי רנטגן ובדיקתC.T שהדגימו שבר.

בתאריך 12.11.20 בוצע ניתוח שחזור פתוח וקיבוע שבר בטיביאלי.

בתאריך 15.11.20 שוחרר התובע לאחר שבעה ימי אשפוז.

בתאריך 17.11.20 החל התובע שיקום אורטופדי ביתי עד ליום 1.12.20.

2. הנתבע 1 (להלן:- "הנתבע") הוא נהג הרכב בזמן אירוע התאונה ונתבעת 2 היא מי שהוציאה פוליסת ביטוח חובה לכיסוי נזקי גוף כתוצאה מאירוע התאונה.

3. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבותיה המדוייקות של התרחשות התאונה, האם התובע נפל כתוצאה מפגיעת הרכב, כתוצאה מבהלה מהרכב, או כתוצאה מתנועה לא נכונה בעת שחצה את הכביש, ללא כל קשר להימצאות רכב במקום. נסיבותיה המדוייקות של התאונה משליכות על השאלה, האם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו.

הנתבעים טוענים, כי התובע נפל ללא כל קשר לנסיעה של הנתבע, אלא מעד בשל כישלונו לדלג אל המדרכה . הנתבע העיד שבמועד נפילת התובע הוא היה בעצירה מוחלטת ולא היה כל מגע בינו ובין התובע, כך שלשיטת הנתבעים, אין עסקינן בתאונת דרכים.

הנכות הרפואית:

4. ביום 21.10.21 מונה פרופ' יונה קוסאשוילי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, לשם הערכת שיעור נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה.

התובע נבדק על-ידי המומחה ביום 21.2.22 אשר העריך נכותו של התובע כדלקמן:

" -בגין ארטריטיס בתר חבלתית עם הפרעה קלה עד בינונית בתפקוד ברך שמאל לפי סעיף 35 (1) (ג') מותאם- 15%.

-בגין צלקות מכוערת ורגישות במידת מה לפי סעיף 75 (1) (ב) מותאם- 5%."

עוד הוסיף המומחה בחוות דעתו, כי בחר להעניק נכות נפרדת לצלקת, למרות שהיא תוצאה של הניתוח שעבר התובע, בשל נכותו, כיוון שהוא סבור שהנכות בגין הצלקת תפקודית לכשעצמה וכדבריו: "סעיף זה אינו מגולם בסעיף המתייחס לתפקוד הברך מכיוון שהצלקות יוצרות הפרעה ספציפית בגינה אשר אינה קשורה לפעולת הברך עצמה."

עוד הוסיף המומחה וציין, כי הגם שבשנים הקרובות מצבו של התובע צפוי להיות יציב, הרי שהוא עלול להחמיר עם חלוף השנים והתקדמות הארטריסטיס. להערכת המומחה, הסיכוי להחמרה עומד על כ- 15-10 אחוזים וכתוצאה מכך יכול לתובע לעבור ניתוח ארטרוסקופיה, החלפת ברך חלקית או מלאה.

ראיות :

5. מטעם התובע העידו התובע ואשתו, אשר הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית. כן הוגשו מוצגים מטעם התובע, הכוללים קבלות, אישורים, תלושי שכר ומסמכים רפואיים.

מטעם הנתבעים העידו הנתבע וחברו, מר אריה עוזרי, אשר הגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה וסייע לנתבע להכניס את התובע לרכבו.

במועד שמיעת הראיות שרטט הנתבע על גבי ציור של מעבר חצייה, את מיקום התרחשות התאונה, לרבות מיקום הרכב והתובע ביחס למעבר החציה. השרטוט הוגש וסומן בימש/1.

דיון והכרעה:

6. נסיבות התאונה- המבחן העובדתי.

בתצהיר העדות הראשית מטעמו מתאר התובע את אירוע התאונה באופן כדלקמן:

"2. עשיתי "הליכה" כפי שאני נוהג לעשות כמעט מידי ערב, ברח' מוטה גור ברחובות. הלכתי בקצב הליכה של פחות מ 5 קמ"ש. כשהגעתי לצומת עם רח' הלח"י הבטתי שמאלה וראיתי רכב נוסע לאט ומאט. הסקתי מכך שנהג הרכב הבחין בי והחלתי לחצות את מעבר החציה. חשתי במגע ברגל שמאל. מהירות הנסיעה של הרכב היתה איטית מאד והמגע היה קל, עד כדי כך שלא הייתי בטוח שהיה מגע. עשיתי תנועה של ללכת אחורה וקדימה ומצאתי את עצמי שרוע על מעבר החציה לשמאל הרכב. יתכן שניסיתי להתחמק מהרכב שלא ידרוס אותי ואז נפלתי. היה מגע של הידיים שלי עם הפגוש של הרכב כשהוא דוחף אותי. לא ידעתי להגדיר בוודאות אם הרכב פגע לי בברך או רק דחף אותי...

3. נפלתי על ברך ימין שסבלה חבורה קלה. עיקר הנזק היה ברגל שמאל ולא מהנפילה.

4. באותו הרגע טעיתי לחשוב שלא קרה לי משהו משמעותי ואני יכול לקום וללכת, אבל גיליתי שאני לא יכול לקום, כי סבלתי כאבים ולא יכולתי לעמוד על רגליי.

5. אנשים שהיו בסביבה גררו אותי למדרכה. ביקשתי מהנהג הפוגע – הנתבע 1 להסיע אותי לביתי. מכיוון שרכב הנתבע היה כבר מעבר למעבר החציה, הוא נאלץ לבצע סיבוב שלם בכיכר ולהגיע ואז הנתבע 1 בסיועם של אנשים נוספים הכניסו אותי לרכב והנתבע 1 הסיע אותי לביתי ומסר לי את פרטיו לרבות פרטי הרכב והביטוח."

בחדר המיון 'קפלן' זמן קצר לאחר אירוע התאונה, נרשם על פי דברי התובע:

"...מספר כי כחצי שעה טרם קבלתו למיון היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל, נפל ונחבל חבלה סיבובית בברך שמאל. כאוב ומתקשה לדרוך. ...."

במכתב הסיכום מ'צבר רפואה' מערך אשפוז בבית, נכתב כך:

"ב- 9/11/20 היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל כאשר נדרס ע"י רכב ונחבל בברך שמאל."

בתאריך 18.11.20 התובע דיווח למשטרת ישראל על אירוע, בהודעתו ציין:

"במהלך הליכה ממערב למזרח הגעתי למעבר החצייה של רחוב הלחי, ראיתי רכב מסוג טויוטה המתקרב לצומת, הרכב החל להאט ואז התחלתי בחצייה, לפתע הרכב ביצע זינוק שכבר הייתי באמצע הכביש, ניסיתי לקפוץ לאחור והצידה על מנת להתחמק מהרכב, הרכב ביצע בלימת חירום ועצר כשגחונו במרכז מעבר החצייה. אני נפלתי לצד הרכב לאחר הקפיצה. איני בטוח אם היה מגע בין הטמבון וביני חשבתי שרק עיקמתי את הרגל וביקשתי מהנהג להסיע אותי הביתה תוך כאבים עזים. ..."

בתאריך 8.12.20 נחקר התובע במשטרה, בחקירתו מסר כך:

"... לפני שחציתי את הכביש אני עמדתי והסתכלתי לתנועה המגיעה מצד שמאל וראיתי רכב שמגיע במהירות איטית על רחוב לחי והוא מהאט לפני מעבר חציה ואז חשבתי שהרכב יעצור לפני מעבר חציה, אני התחלתי לחצות במעבר חצייה ואז הרכב ראה שהוא ממשיך בנסיעה ונוצר מגע ביני לבין חזית הרכב ומיד התגלגלתי לשמאל הרכב והייתי בכביש שרוע, הנהג עצר... "

הנתבע נחקר במשטרה ובמסגרת החקירה מסר גרסתו לראשונה ביחס לאופן התרחשות האירוע:

"... הייתי במהירות בין 20-30 קמ"ש וכאשר התקרבתי למעבר החצייה שלפני הכיכר האטתי את המהירות עד לקו העצירה ועצרתי עצירה מוחלטת הייתי בעצירה כמה שניות ואז הגיע בחור מצד ימין שלי מהמדרכה והתחיל לחצות את הכביש בריצה נראה לי שהוא היה באימון ספורט היה עם מכנס קצר מכנס ספורט ואז בזמן שהוא חוצה בריצה הוא נבהל מהרכב שלי והוא חשב שאני מתקדם ואז הוא קפץ קדימה מימין לשמאל ונפל לכביש אני מציין שבוודאות לא היה מגע לא ביני לבין הרכב ואפילו צלמתי את הרכב שלי יום למחרת ואני מבקש שתצרף את הצילום לתיק החקירה אני רוצה לציין שאין נזק בחזית של הרכב ויצאתי לבחור והוא היה לכיוון אי תנועה בנוי עוד על מעבר החצייה."

הנתבע חזר בעדותו על גרסתו כי במועד אירוע התאונה רכבו היה במצב עצירה:

" זה כביש שאני נוסע בו כל יום אחרי יום עבודה שלי, יש שם כיכר ואני מכיר את הולכי הרגל הגעתי לכיכר עצרתי במעבר חצייה כי אנשים עברו. התובע עבר חצה את מעבר החצייה במהירות הוא עשה ספורט הוא היה עם מכנסי ספורט. היו עוד אנשים שחוצים. תוך כדי שהוא עבר את מעבר החצייה, הוא עשה צעד אחד קדימה גדול, והוא נפל על האי תנועה. הוא נפל ולא קם אז יצאתי אליו הייתי ברכב, אמרתי לו קרה לך משהו הוא אמר לי לא לא, אתה לא פגעת בי, כנראה שעשיתי צעד גדול מידי ונפלתי זה מה שהוא אמר לי הוא עדיין היה על הריצפה הוא לא יכול היה לעמוד על הרגל."

אריה עוזרי, שהגיע לזירה לאחר האירוע העיד:

"ש: מה אמר לך יונה באותו מעמד, מה הוא אומר לך,

ת: אני לא זוכר בדיוק את העניין מה היתה השיחה. אבל להגיד סתם מילים לא.

יונה אמר לי שהבנאדם אמר שהוא נפגע מהרכב ויונה אמר לי שהוא לא פגע בו. כשאני שאלתי אותו אם הוא נפגע מהרכב הוא אמר לי שלא, הוא נתקל במדרכה."

7. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום לביהמ"ש לתעבורה מחוז מרכז במסגרת ת"ד 6673-03-21 מ"י נ' סרוסי, שייחס לו עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה בבטחה, אי האטה לפני מעבר חציה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.

הנתבע זוכה מחמת הספק.

8. לאחר ששמעתי את הצדדים, הנני מתקשה לקבוע, כי התאונה נגרמה כתוצאה מפגיעת הרכב ברגלו של התובע. התובע ציין, כי הוא זוכר בוודאות מגע בינו ובין הרכב, כאשר ידיו של התובע על הרכב, ככל הנראה על מנת לבלום את הפגיעה. אלא, שהתובע לא ידע לומר האם הרכב פגע ברגלו ולמעשה סבר, כי אם פגע הרכב ברגלו, הפגיעה היתה ברגל השנייה ולא ברגל שנפגעה באופן קשה.

למעשה, את המסקנה, כי הרכב פגע ברגלו של התובע וכתוצאה מכך נגרם השבר, הסיק התובע מדברי רופאיו, אשר הסבירו לו, כי מדובר בשבר אופייני לפגיעת פגוש.

ככלל, יש קושי, על פי גרסת התובע, להבין כיצד בדיוק התרחשה התאונה, אם כי, הנני סבורה, כי הגרסה הבסיסית לא נסתרה. התובע העיד, כי התקרב למעבר החצייה, ראה, כי הרכב מגיע והוא יכול לחצות בבטחה ולפתע הבין, כי הרכב נוסע ועלול לפגוע בו. התובע עשה פעולות על מנת למנוע את הפגיעה ובין אם פגע בפועל ברכב או לא, בסופו של דבר מצא התובע את עצמו על הכביש, כשהוא חבול.

בהקשר זה, עדותו של התובע היתה מהימנה. התובע דווקא, ביקש לדייק בדבריו וציין, כי לא היה בטוח שהרכב אמנם פגע בו ואף סבר, כי אם היתה פגיעה, היא ברגל השנייה, כל זאת, כאשר הוא סבור שמדובר בפגיעה חולפת, התובע ינוח בביתו וישוב לאיתנו.

9. הנני סבורה ביחס למגע בין התובע ובין הרכב, כי כאשר התובע ציין, כי הרכב לא פגע בו, לא התכוון לומר, כי לא היה מגע בינו ובין הרכב, אלא כי לא היתה פגיעה ברגל, כפי שהתובע זוכר עד כה, אלא שלכל אורך הדרך התובע סבר, כי מדובר בתאונת דרכים ואלו אף היו הדברים הראשונים שמסר בבית החולים.

אשת התובע אף היא הסבירה, כי הגם שבעלה לא אמר לה זאת באופן מפורש בשיחת הטלפון הראשונה עם התובע, בעת שהיה בדרכו הביתה, הבינה האשה כי התובע נפגע מפגיעת רכב, כאשר התובע אומר לה שהיה מעורב בתאונה במעבר חצייה. לטענת האשה, לו סבר התובע, כי נפגע כתוצאה מנפילה, היה אומר לה כי נפל בדרך (אוסיף ואמר, כי עצם העובדה שהתובע עשה שימוש במלים 'מעבר חציה', מלמדות, כי התובע ייחס נפילתו לתאונת דרכים, שאם לא כן, מיקום הנפילה חשוב פחות).

10. התובע ואשתו אף לקחו מהנתבע את פרטיו בעת ההמתנה לאמבולנס ואם סבר התובע, כי הנתבע אינו קשור לפגיעה, מדוע היה צריך לקחת את פרטי הנתבע.

בחקירת הנתבע במשטרה טען הנתבע ביחס לטענת התובע, כי נפגע כתוצאה ממגע בינו ובין הרכב: " זה לא נכון לפי הדברים שלו שהוא אמר הוא שינה את הגרסה שלו למחרת.... למחרת התקשרתי אליו הוא שינה את כל הגרסה שלו."

בטופס הודעה שמסר הנתבע (ככל הנראה הודעה לחברת הביטוח (עמ' 7-8 למסמכי הנתבעים) מסר הנתבע: ".. אשתו והבת שלו ירדו והוא סיפר להם מה קרה ואז אשתו ביקשה שהוא יקח את הפרטים שלי והזמינה אמבולנס."

דהיינו, גם לגרסת הנתבע, בסמוך לתאונה עלתה שאלת הגדרת האירוע כתאונת דרכים ולכן נלקחו פרטי הנתבע. כאמור, בחדר המיון, דקות אחדות לאחר מכן, טען התובע, כי מדובר בתאונת דרכים.

11. הנתבע לעומת התובע, עמד לאורך כל הדרך על טענתו, כי לא היה מגע בין רכבו ובין רכב התובע.

אלא, שבעניין זה מצאתי קושי בגרסת הנתבע. הנתבע טוען, כי היה במצב עצירה וכי התובע היה רחוק ממנו למעשה. אם כן, מדוע יצטרך התובע לטעון בפניו ובפני עוברי האורח, לרבות מר עוזרי, כי רכב הנתבע לא פגע בו. זאת ועוד, גם הנתבע מספר בהודעתו לחברת הביטוח: "... ואני עצרתי עצירה מחולטת שמתי אמברקס ויצאתי החוצה שאלתי אותו אם הוא נפל מהרכב שלי ואז הוא אמר לי אני נבהלתי מהרכב שלך חשבתי שאתה הולך לפגוע (המלה אינה ברורה, ייתכן ונרשמה מלה אחרת) כי קפצתי קדימה ונפלתי לא טוב.", דהיינו גם הנתבע סבר, כי ייתכן ופגע בתובע, זאת כאשר בשרטוט אותו שרטט, נראה כי יש מרחק בין התובע, אשר נפל במרכז מעבר החציה לבין הנתבע אשר עצר לפני מעבר החציה.

טענה כזו מועלית מקום בו ישנו ספק ודומתני, כי במקרה דנן מדובר היה בקרבה ממשית בין הרכב ובין הולך הרגל ולכן היה צורך להיזקק לשאלת המגע בין התובע ובין המכונית.

זאת ועוד, הנתבע עצמו העיד, כי התובע ככל הנראה נבהל מרכבו. אכן, כפי שתיאר התובע, כך גם הנתבע תיאר, בעת שהתקרב רכב הנתבע למעבר החציה הנתבע האט ואף עצר לטענתו. במקרה זה, מדוע לו לתובע להיבהל, בפרט כאשר הוא מודע לקיומו של הרכב האחר וזה במצב עצירה, לפני קו העצירה, כדברי הנתבע. לכן, יש היגיון בטענת התובע, כי לאחר שהנתבע האט או עצר, חזר הנתבע לנסוע ובשלב זה חצה התובע את הכביש ונפל, בין כתוצאה מהרכב שהגיע לעברו ובין כתוצאה ממגע עם הרכב (אם כי, גם לשיטת התובע, המגע לא היה מגע של דריסה, אלא מגע יזום של התובע, כמי שמנסה להדוף פגיעה באמצעות הושטת ידיים אינסטינקטיבית לכיוון הרכב).

לטעמי, עמדתו של הנתבע, כי לא היה מגע בינו ובין התובע נובעת דווקא מגרסת התובע עצמו. ייתכן והנתבע סבר, כי פגע בתובע, או כי היה קרוב לפגיעה. העובדה שהתובע עצמו אמר לו שלא היתה פגיעה, היא זו שהביאה את הנתבע למסקנה כי לא היתה פגיעה ומסקנתו זו אינה נובעת מכך שהיה במצב עצירה מוחלטת ולכן ממילא לא אמורה להיות פגיעה.

12. הגדרת התאונה כ"תאונת דרכים"- המבחן המשפטי

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התאונה עונה להגדרה המשפטית של תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, גם בנסיבות התאונה מקום בו לא היתה פגיעה בין הרכב ובין התובע, שכן אין חולק, כי אם היתה פגיעה, עונה האירוע להגדרת תאונת דרכים.

בתי המשפט הכירו בקיומה של תאונת דרכים, גם מקום בו כלי הרכב לא פגע בנפגע, התובע.

כך ציין בית המשפט ב רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ"ג(4) 145, 164):

"מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור ייכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהיעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על-פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והימצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי"

המבחן יהיה, אם כן, הסיכון התחבורתי שמקימה הנסיעה ברכב ויש לבחון האם נסיבות העניין עונות להגדרתו של סיכון זה. הקשר הסיבתי המשפט נקבע על ידי בית המשפט ועתים הוא כולל גם שיקולים של מדיניות משפטית.

בת.א 3509/99 גוטליב נ. קנטור, , שבמסגרתו נדונה שאלה של הגדרת תאונת דרכים מקום בו לא היה מגע בין הרכבים, ציין בית המשפט, כי יש לערוך בדיקה אובייקטיבית של הנסיבות ואין די לומר, כי התובע נבהל מהרכב. כך ציין בית המשפט:

"לגישתי, ומשיקולים של מדיניות משפטית, יש להבחין בין אירוע שבו אדם נבהל באופן סובייקטיבי מרכב נוסע, עשה מעשה ונפגע, לבין אירועים שבהם ניתן לקבוע לפי מדד אובייקטיבי כי נעשה ברכב מנועי שימוש תחבורתי, באופן שגרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שהסתיימה בגרימת נזק. היעדר הבחנה בין אירוע סובייקטיבי ואובייקטיבי עלול להוביל לתוצאה בלתי סבירה שבה ייחשבו כתאונת דרכים אירועים שונים שבהם קיים ריחוק רב בין האירוע התחבורתי ובין תגובת אדם אשר גרמה, מסיבות התלויות בהתנהגותו של אותו אדם, לנזק. דוגמה לעניין זה ניתן לראות במקרה של התקף לב שנגרם לאדם בביתו עקב בהלה מרעש שהגיע אליו מהכביש הסמוך וכד'.

בעניין זה יש לבחון את המדדים האובייקטיבים של האירוע באותם מדדים שבהם תיבחן הצפיות הנורמטיבית לגרימת הנזק, בהיבט של שיקולי הקביעה בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, לרבות שיקולי מדיניות משפטית."

13. הנני סבורה, כי נסיבות אירוע התאונה שלפניי, מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק.

התרשמותי היא, כי אין מדובר בהלה סתמית מרכב, וגם הנתבע מאשר, כי היתה בהלה, אלא מרכב שהאט או נעצר ואז המשיך בנסיעה והתובע פעל כפי שפעל על מנת למנוע את התאונה, כאשר נפילתו היתה ממש בסמוך לרכב, בין אם נגע ברכב ממש ובין אם קפץ הצדה על מנת להתחמק מפגיעה בו, כאשר המרחק הפיזי בשתי האפשרויות הוא מרחק קרוב מאוד, המלמד, כי התנהגות התובע נעשתה באופן ברור על מנת למנוע תאונה. על פי תיאור התאונה, הרי שבשימוש ברכב היה סיכון תעבורתי עבור התובע ולכן פגיעתו הינה תאונת דרכים.

לאור האמור, מצאתי מקום לקבוע, כי התובע נפגע כתוצאה מתאונת דרכים ולכן על הנתבעים לפצותו בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.

14. הנכות התפקודית:

כאמור, פרופ' קוסאשוילי, מומחה מטם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 15% בגין ארטריטיס בתר חבלתית עם הפרעה קלה עד בינונית בתפקוד ברך שמאל ו- 5% בגין צלקת, כאשר במעוגל קבע נכות בשיעור של 20%.

המומחה קבע כי התובע סבל מנכות זמנית כדלקמן:

" התובע היה באי כושר זמני מלא (100% נכות זמנית), מיום פגיעתו בתאריך 9.11.2020 למשך 120 ימים כלומר עד תאריך 10.3.2021, כולל, (כ-4 חודשים לאחר הניתוח), שזהו זמן סביר להתאוששות ראשונית מהפגיעה הנידונה. סביר להניח כי היה בנכות זמנית גבוהה מנכותו הצמיתה לפי סעיף 35 (1) (ד) בשיעור 30% לפי סעיף 35 (1) (ד) למשך 6 חודשים, עד לתאריך 10.9.21."

1 הנתבעים טוענים כי שיעור הנכות הקלינית של התובע אינו זהה לשיעור הנכות התפקודית.

בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח מהמוסד לביטוח לאומי ניתן להבחין כי תפקודו של התובע לא נפגע כלל וממועד התאונה שכרו 'השביח'.

ביחס לנכות בגין הצלקת- הנתבעים טוענים כי אין לייחס לנכות הרפואית בגין הצלקת כל השפעה תפקודית.

15. סבורתני, נוכח הפגיעה ברגל, כי מדובר בנכות שהיא תפקודית. התובע העיד, כי הפגיעה מקשה על הליכתו וממילא בכך משפיעה על תפקודו. המומחה אף ציין בחוות דעתו, כי גם לנכות בגין הצלקת יש השפעה תפקודית זו או אחרת, בגינה מצא מקום לקבוע נכות נפרדת, אם כי סבורתני, כי גם אם הצלקת מכאיבה, או מגרדת, אין דינה של הפרעה מסוג זה כהפרעה שיש בה כדי להשפיע על ההליכה, כשקושי בהליכה משפיע על תפקוד יומיומי.

16. אלא, שככל שהדבר נוגע לפגיעה בעבודתו של התובע, איני סבורה, כי מדובר בנכות תפקודית בשיעור משמעותי.

כידוע שלושה הם המושגים להם אנו נדרשים בבחינת נזקיו של נפגע והם – הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר להשתכר – שלושה מונחים שהם נפרדים זה מזה.

בבוא בית המשפט לקבוע שיעור נכות תפקודית עליו להתחשב באופי ומהות הפגיעה, במקצועו  של התובע קודם התאונה, בגורמים שונים כמו השכלה, אישיות, גיל וכל מה שיש בו להשפיע. כפי שנקבע לא אחת, "נכות תפקודית" הוא מושג שיש בו לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, שאינו בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית, ויש בו להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית ועל מידת ההשפעה על התפקוד בדרך כלל, וכן, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית, הינו מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך, לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית", ע"א 61/03, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005 (3) 29.

יחד עם זאת, כך נפסק, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה ובוודאי יש להפריד בין הביטוי הזה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו  של תובע, שבצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע, וכאן יש להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לנפגע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. ראה ע"א 3049/03, י' גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792).

למעשה, סבורתני, כי בעוד שביחס לתפקוד החברתי והתפקוד בביתו של התובע, מדובר בנכות תפקודית ששיעורה דומה לשיעור הנכות הרפואית, הרי שככל שהדבר נוגע לתפקוד התעסוקתי של התובע, הרי שמדובר בנכות זניחה ביחס לתפקודו.

עבודתו של התובע הינה עבודה משרדית, כאשר התובע משמש כמנכ"ל של חברה. התובע לא תיאר, כי הכאבים בברכיים מפריעים לעבודתו באופן כלשהו וכי הוא מתקשה לשבת שעות ארוכות. בפועל, התובע אף עובד באותם היקפים שבהם עבד לפני התאונה.

התובע העיד:

"ש: מותר לך ללכת אבל אסור לך לדרוך.

ת: אני הולך בקושי, אני מדדה על הרגל, אז אני יכול לחזור לעבודה אחרי 3 חודשים בעצת הרופאים תשאל אותם זה נס....

גם כיום אני לא מנצל את ימי המחלה ברוך ה' אני לא חולה...

ש: לאחר שחזרת לעבודה, חזרת לעבוד רגיל באותה מתכונת.

ת: קצת פחות, היה לי קשה נסיעות ארוכות. אני לא יכול לצאת מהרכב כפי שאתה יוצא.

ש: לא נפגעת במשכורת.

ת: נכון, לא נפגעתי במשכורת ואין לי הפסדי שכר מאז ועד היום." (עמ' 8 לפרוטוקול).

לפיכך, בהינתן עבודתו בפועל של התובע, סבורתני, כי שיעור הגריעה מהשכר בגין התאונה הינו מינימאלי.

17. הנזק:

על יסוד האמור, יש לדון בהפסדי התובע.

18. הפסדי שכר:

שכרו של התובע גבוה משילוש השכר הממוצע במשק ועל כך אין מחלוקת. לפיכך, בשל ההגבלה של תקרת השכר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, יש לבצע החישוב על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק.

התובע בסיכומיו טען כי השכר הממוצע במשק נכון למועד הגשת התביעה עמד על סך 12,740 ₪.

הנתבעים בסיכומיהם טענו כי חלה טעות בנתון שהובא על ידי התובע בדבר סכום השכר הממוצע במשק הוא נכון לשכר העובדים הישראלים במשק בעוד שנכון לחישוב שיש לבצע בראש נזק זה יש להביא בחשבון את סכום השכר במשק ביחס לכלל המועסקים הכולל את כלל העובדים במשק, בין היתר העובדים הזרים ועובדי השטחים, כך שהשילוש השכר במשק הוא 31,178 ₪.

כיוון שמדובר במגבלת שכר סטטוטורית, הרי שלשם חישוב השכר הממוצע, אין מקום לשקול את נתוניו האישיים של התובע, אלא את נתוני השכר הרלוונטיים לכלל העובדים. בינתיים, מאז הגשת הסיכומים השתנו הנתונים ויש להביא את הנתונים למועד פסק הדין. בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעורו של השכר הממוצע במשק על פי פרסומי הלמ"ס מחודש דצמבר 2024 עומד על הסך של 13,275 ₪ נכון לחודש ספטמבר 2024 וסכום זה יהווה את הבסיס לחישוב שכרו של התובע.

19. כאמור, התובע עובד כמנכ"ל בחברה והשתכר בממוצע בשכר חודשי בסך 51,754 ₪ ברוטו בערכים הרלוונטיים למועד התאונה.

לתובע אושרה תקופת אי כושר של שלושה חודשים ועשרים יום ממועד התאונה, אלא שבפועל חזר התובע לעבודתו בראשית חודש מרץ 2020.

התובע לא קיבל שכר עבור התקופה בה שהה בחופשת מחלה, אלא שגם בזמן בו שהה התובע בחופשת מחלה נותר ברשותו הרכב מטעם המעסיק ובוצעה הפרשה עבור זכויות סוציאליות ולכן הונפק לו תלוש שכר המשקף את ההטבות אותן קיבל.

עיון בתלושי השכר של התובע בחודשי ההיעדרות מהעבודה מלמד, כי למרות התשלום ששולם לתובע, ההפסד שנגרם לתובע גבוה משילוש השכר, כך שהתובע זכאי לפיצוי המקסימאלי האפשרי בגין התקופה האמורה, כאשר מסכום זה יש לנכות מס בשיעור המקסימאלי, נוכח גובה השכר.

יש לפסוק לתובע לפיכך פיצוי לפי החישוב כדלקמן

39,825 ₪ (שילוש השכר הממוצע)X 2/3 3 (חודשים) X 0.75 (לאחר הפחתת מס מקסימאלית) = 109,618 ₪.

סכום זה בצירוף ריבית עומד על הסך של 135,207 ₪.

עיון בתלושי השכר של התובע מלמד, כי בוצעו הפרשות פנסיוניות על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה ולכן, לא נגרם הפסד פנסיוני בגין התקופה האמורה ואין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

אין מקום לפסוק לתובע פיצוי מעבר לתקופה זו, שכן התובע שב לעבודתו באופן סדיר ולא נגרם לו הפסד כלשהו.

20. אבדן כושר השתכרות ופנסיה:

התובע טוען כי רצונו להמשיך בעבודתו לפחות עד לגיל 70, הוא בריא מלבד הפגיעה ברגל והיות והוא מצוי בדרג הגבוה בחברה בה הוא עובד, הוא לא נדרש לאישור להמשך עבודתו מגורם אחר ועדיין מוקדם לאשר זאת בגילו.

לטענתו, בהתאם לפסיקה, החזקה בדבר גיל הפרישה ניתנת לסתירה וניתן להביא ראיות כי גיל הפרישה של התובע מאוחר מהגיל הקבוע בחזקה ומעבר לכך נקבע כי גיל הפרישה במקצועות שבהם לא נדרש כח פיזי יהיה גיל 70. התובע מבקש לפצותו לפיכך בהפסד הלוקח בחשבון גריעה בשיעור של 15% משכרו, עד הגיעו לגיל 70.

לטענת הנתבעים נכותו של התובע אינה מגבילה אותו ואינה משפיעה כושר השתכרותו. לנכות הרפואית של התובע משמעות תפקודית נמוכה אם בכלל.

 

21. התובע כיום כבן 66, לפניו, עוד כשנה של עבודה ולטענתו אף יותר.

לא מצאתי, כי בעניינו של התובע מתקיימות נסיבות המלמדות, כי התובע ימשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה. בעניין זה, לבד מאמרתו של התובע, לא הובאה כל אינדיקציה לכך שהתובע יעבוד מעבר לגיל 67, שנקבעה לגביו חזקה, כי הוא גיל הפרישה לשכירים.

אשת התובע, אשר עבדה אף היא כעצמאית פרשה לגמלאות בשנת 2022 ואם אצא מתוך נקודת הנחה שהתובע ואשתו בגילאים סמוכים, הרי שמצופה היה דווקא מאשת התובע, שעבדה כעצמאית, כי תמשיך לעבוד עד גיל 70 ובפועל בחרה לפרוש לגמלאות.

החיים דינמיים וההחלטות משתנות בהתאם לנסיבות החיים. לא בכדי נקבעה בפסיקה חזקה, אשר תשמש ככלי עבודה לצורך חישוב הפיצויים, גם אם בסופו של דבר נסיבותיו הספציפיות של נפגע זה או אחר יביאו אותו להתנהלות השונה מהחזקה. קביעת החזקה ככלי עבודה מקלה על קביעת הפיצוי, שהוא ממילא תלוי הערכה וסטייה מהחזקה צריך שתהיה בנסיבות המוכחות היטב ולא כאלה המבוססות על אמרת פה, כמו במקרה דנן.

מכאן, יש לחשב את הפסדיו של התובע עד גיל 67.

22. בפועל, איני סבורה, כי יש משמעות כלשהי בעניינו של התובע לגיל הפרישה.

התובע אינו עובד בעבודה פיזית ובוודאי לא מצופה כי בגילו יסב את עיסוקו ויעבוד בעבודה אחרת. התובע מצהיר, כי בכוונתו להמשיך ולעבוד באותו מקום עבודה, גם לאחר הגיעו לגיל הפרישה.

מכאן, שנות העבר יכולות ללמד, כי אין בנכותו של התובע להשפיע באופן כלשהו על עבודתו ועל פניו התובע כלל אינו זכאי לפיצוי בגין תקופת העתיד.

למרות האמור, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי מינימאלי בגין תקופת העתיד (והתקופה שחלפה מאז נתן עדותו), פיצוי המשקף את האפשרות לפיה בשל כאבים חריגים ייעדר התובע מעבודתו בזמן זה או אחר ומצאתי מקום לפסוק לתובע על דרך האומדנה סכום של 10,000 ₪, המשקף גם הפסד פנסיוני.

23. כאב וסבל:

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשיעור נכותו של התובע

המחלוקת ביניהם הינה באשר לתקופה בה עבר התובע שיקום בביתו, לטענתו, במסגרת של אשפוז ביתי ובגינה עותר לפיצוי בגין כאב וסבל עבור ימי האשפוז.

תקנה 2(א)(1) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 קובעת מה יהיה שיעור הפיצוי בגין תקופת אשפוז:

"שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה;"

הנה, התקנות קובעות מה יהיה מקום האשפוז בו יהיה מאושפז החולה לצורך חישוב הפיצוי לפי ימי האשפוז.

בהתאם לתקנות, האשפוז צריך שיהיה בבית חולים או במוסד לטיפול בחולים, אך לא מצויין אפשוז ביתי.

לפיכך, אין לחשב במניין ימי האשפוז את התקופה בה קיבל התובע שיקום בביתו, גם אם תאמר כי מדובר היה באשפוז ביתי.

יש לפסוק לתובא אפוא את הפיצוי בגין 19.25% נכות משוקללת ושבעה ימי אשפוז בסכום של 31,319 ₪.

24. עזרת הזולת:

התובע טוען כי היה מוגבל מאוד סמוך לתאונה, הוא התנייד באמצעות כסא גלגלים. רעיית התובע נאלצה להעדר מעבודתה לצורך טיפול וסיוע בבעלה. התובע היה תלותי באופן מוחלט ונזקק לסיוע בכל צרכיו האישיים ביום יום ונמנע מלסייע במטלות הבית. לטענת התובע ואשתו, כעבור כשלושה שבועות, הגיעה בתו של התובע, אשר אינה מתגוררת בארץ, על מנת לסעוד את התובע ומאז חזרה אשתו לעבודה.

ככל שהדבר נוגע לניקיון הבית, העידו התובע ואשתו, כי בהקשר זה לא היתה הוצאה מיוחדת ואותה עוזרת שהועסקה על ידי בני הזוג עובר לתאונה, המשיכה להיות מועסקת על ידם גם בתקופת ההחלמה.

התובע העריך את שווי העזרה שניתנה לו משך 4 חודשים בסך של 10,000 ₪ ולגבי העתיד טען, כי פגיעתו חמורה, התבגרותו לא תיטיב עמו, אלא להיפך. לטענת התובע, גם לפי מומחה בית המשפט יכולה לחול החמרה במצבו, באופן שבו יכול והתובע יזקק לניתוח נוסף. התובע העריך שווי העזרה לה יזקק בסך 40,000 ₪.

הנתבעים מתנגדים לסכומים הנדרשים בראש נזק זה. לטענתם, אלו מתאימים לאדם סיעודי והתובע רחוק מלהיות כזה.

25. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי מקום לפסוק לתובע סכום פיצוי גלובאלי בשיעור של 25,000 ₪, לתקופת העבר והעתיד.

על פניו, התובע היה מוגבל עד מאוד בתקופת ההחלמה. כפי שהדבר עולה מתוך סיכום המחלה מ'צבר', החברה שביצעה את השיקום עבור התובע, תואר מצבו הרפואי של התובע בעת שהשתחרר מבית החולים: "מצב תפקודי: מתנייד עם כסא גלגלים. זקוק לעזרה במעברים בלבוש ורחצה."

 

התובע עצמו העיד באשר לתקופת ההחלמה:

"האשפוז הביתי מסתיים כשמותר לי לדרוך חלקית. אני עם קביים או עם כסא גלגלים. עד אז אני במיטה לגמרי, אני עושה שירותים עם בקבוק במיטה. אז יש לי 3 חודשים של רגל לומד להתקפל, לדרוך." (עמ' 8 לפרוטוקול)

אין צורך במומחיות מיוחדת על מנת ללמוד על הצורך בעזרה למי שמוגבל בתנועה ואינו מורגל לכך (כאמור, בהתאם לסיכום המחלה, התובע היה מוגבל גם במעברים). גם מומחה בית המשפט העריך את נכותו הזמנית של התובע לתקופה בת ארבעה חודשים בשיעור של 100% ולתקפה נוספת בת ששה חודשים בשיעור של 30%.

אשת התובע לא הציגה אסמכתאות להפסד שכר בגין סיעודו של התובע. האשה הסבירה זאת בהיותה עצמאית ואת הפסדיה קשה לראות מנתוני העסק, כאשר בפועל, בהיותה גם רוקחת וגם מנהלת ובעלת הסניף, הרי שאת פונקציית הרוקחות היה צריך למלא ברוקח חלופי.

כאמור, גם בתו של התובע הגיעה ארצה על מנת לסעוד אותו, פעולה שהיא בוודאי חורגת מהעזרה הניתנת על ידי בן משפחה באופן הרגיל.

26. אשר לתקופת העתיד, דומה, כי כיום, חרף נכותו של התובע, בני המשפחה מסתדרים ואף הפסיקו להעסיק עוזרת בית, הגם שלפני התאונה העסיקו עוזרת, דבר שיש בו כדי ללמד כי הצורך בעזרה אינו משמעותי.

מנגד, יצאתי מתוך נקודת הנחה שיכולה להיות החמרה במצבו של התובע, גם אם הדבר לא יביא בסופו של יום לצורך בניתוח חלופי ולכן מצאתי מקום לפסוק פיצוי גלובאלי גם לתקופת העתיד.

27. הוצאות וניידות:

התובע צירף קבלות שונות בגין הוצאות שהוציא לשם סיעודו, הוצאות אלו כוללות בין היתר תשלום ליד שרה, בגין השכרת ציוד, אמבולנסים, אשר ניידו את התובע וקבלה לשם רכישת כורסא.

את התשלום ל'יד שרה' מצאתי מקום לאשר במלואו. מדובר בתשלום מקובל, כאשר התובע הסביר, כי נהוג להשאיר בידי יד שרה את הפיקדון כתרומה, הגם שיד שרה אינה מחייבת השארת הפיקדון.

הנני סבורה, כי מדובר למעשה בתשלום ליד שרה עבור השירות, תשלום שיד שרה אינה מחייבת לשלם, אך בפועל, שירותיה של יד שרה מתאפשרים עקב התשלום האמור ויש לעודד את התשלום, בפרט כאשר יש בו משום הקטנת הנזק, שכן ברור, כי אם התובע היה נאלץ לרכוש כסא גלגלים או קביים, עלותם היתה גבוהה יותר וזו היתה משולמת על ידי הנתבעים, כך שגם לנתבעת אינטרס בעידוד קבלת ציוד מגורמים וולנטריים, הממומנים, בין היתר מאותה תרומה מקובלת.

אשר לכורסא, התובע הסביר, כי זו היתה הדרך היחידה עבורו לשבת, כאשר הרגל מורמת.

מדובר בכסא שהיה בו כדי לסייע לתובע, אך מדובר גם ברהיט שניתן לעשות בו שימוש ללא קשר לתאונה ואף ניתן למכור אותו, אם סבור התובע, כי אין בו שימוש אלא לצרכי התאונה. לפיכך, יש לאשר תשלום חלקי עבור הכורסה, המשקף את הצורך בכורסא, אך גם את השימוש בה שאינו קשור לתאונה.

התובע טוען גם להוצאות בגין שימוש ברכב, מעבר לשימוש באמבולנסים. מדובר ברכב אותו מקבל התובע מהמעסיק, כך שלא נגרם לתובע הפסד ואף לא מצאתי כי מדובר בנכות אשר מצריכה באופן חריג שימוש ברכב, מעבר לשימוש שנעשה לשם קבלת טיפול רפואי.

בהינתן כלל ההוצאות שלגביהן הובאו אסמכתאות ובהינתן, כי לעיתים לא נשמרות כל הקבלות, מצאתי מקום ל פסוק לתובע פיצוי בשיעור של 10,000 ₪, כהוצאות לתקופת העבר והעתיד.

28. סך נזקי התובע מגיעים לסך של 211,526 ₪.

אני מחייבת אפוא את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 211,526 ₪.

כן אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובע (אגרות ושכר עדים) וכן מחייבת אותם בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור של 15.34% מהסכום שנפסק.

לא מצאתי מקום לפסוק בנסיבותיו של המקרה שלפניי שכ"ט בשיעור גבוה מזה הקבוע בחוק.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ה, 16 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

 

 

 

לפני	כבוד השופט יהודה ליבליין
התובע		מ' ק'
נגד
הנתבעת		____

פסק דין

מבוא

1. לפני תביעתו של מ' ק' (להלן - " התובע") במסגרתה נטען, כי בעת שעבד בשירותה של חברת _____ (להלן - " הנתבעת"), הוא נדרש לבצע הובלה של מצברים ללקוחות הנתבעת, ובעת שביצע ביום 05.12.2019 העמסה של מצבר כבד בחצרי לקוח הנתבעת, הוא חש כאבים עזים בגבו, ולא יכול היה להמשיך בעבודתו ( להלן - " התאונה"). נטען, כי עקב אירוע התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה.
2. לטענת התובע, התאונה התרחשה בשל רשלנות הנתבעת, אשר על-אף קיומם של יחסי עובד-מעביד, המקימים חובת זהירות שלה כלפיו, נמנעה מלנקוט בצעדים סבירים אשר יימנעו תאונה כאמור, ובפרט לא העבירה לו הוראות בטיחות להרמת משאות, כפי שמצופה ממעסיק שעובדיו עוסקים בהרמת משאות כבדים.
3. לטענת הנתבעת, אין לה כל אחריות לתאונה, היות שכנהוג אצלה העבירה הדרכות ביחס להרמת משאות, ואף התובע עבר הדרכות בעניין זה. לאור כך טוענת הנתבעת, כי התאונה, ככל שנגרמה, נובעת מחוסר זהירות של התובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם אם יקבע שיש לה אחריות לתאונה הנטענת, הרי שיש לקבוע לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובע יליד 20.05.1988, הועסק על ידי הנתבעת כנהג הובלות ומסירת משלוחים.
2. ביום 05.12.2019, בעת שהתובע עסק במסירת משלוח של מצברים לאוטובוסים, ללקוח של הנתבעת בנצרת עילית, הוא נדרש, בנוסף למסירת המשלוח של המצברים החדשים, לאסוף מצברים להחזרה, אשר עמדו על משטח, ועל-פי הנטען כשהם לא עטופים ולא מסודרים. התובע הרים את אחד המצברים, שמשקלו עמד על כ- 40 - 50 ק"ג (ראו לעניין המשקל את עדות מר שמש מטעם הנתבעת בעמ' 19 לפרוט' ש' 22 - 23). לטענת התובע, בסמוך מיד לאחר הרמת המצבר הכבד, החל לחוש בכאבים עזים בגבו.
3. התובע התקשר למר דן שמש (מנכ"ל הנתבעת), והודיע לו אודות התאונה הנטענת, ומר שמש ביקש מן התובע להגיע עם המשאית עד לאזור חדרה, שם פגש את התובע עובד של הנתבעת בשם אולג, אשר החליפו בנהיגה על המשאית.
4. הנתבעת מילאה עבור התובע טופס ב.ל 250 (ראו בעדותו של מר שמש בעמ' 21 לפרוט' ש' 11 - 12), והתובע פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה (ראו מוצג ת/7 בתיק המוצגים של התובע).
5. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר דרור עובדיה, קבע בחוות דעתו מיום 19.11.2022, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5%, בגין הגבלה קלה בטווחי התנועה של עמוד השדרה המתני, מבלי שקיימת עדות אובייקטיבית לחוסר נוירולוגי כלשהו בגפיים.

המחלוקות בין הצדדים

1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הנתבעת עוולה ברשלנות כלפי התובע, בשל כך שלא הדריכה אותו באופן נאות ביחס לאופן בו יש להרים משאות כבדים ובשל כך שלא סיפקה לו ציוד מתאים לצורך הרמת משאות, ועקב כך ארעה התאונה בעטיה נגרם לתובע נזק גוף.
2. לטענת התובע, הנתבעת עוולה כלפיו ברשלנות, היות שלא סיפקה לו ציוד מגן כנדרש, ואף לא העבירה לו הדרכות בעניין הרמת משאות, למעט הדרכה בודדת.

מנגד, לטענת הנתבעת, היא מספקת לעובדיה את כל הציוד הנדרש על מנת לעבוד בתנאים אופטימאליים, וכי התובע היה מודע לנהלי הבטיחות ואף קיבל הדרכות קבוצתיות, ובנוסף הדרכה שנתית של ממונה בטיחות ממשרד הבטיחות והגהות.

1. היות שאין מחלוקת של ממש, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה, וכי התאונה היא תוצאה של הרמת המשא הכבד, אזי ככל שאקבע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, יהיה מקום לדון בטענת הנתבעת שיש מקום לקבוע לתובע אשם תורם להתרחשות התאונה.
2. לטענת הנתבעת יש לקבוע לתובע אשם תורם בשיעור משמעותי העולה כדי 50%, וזאת בשים לב כי לאור הוותק שלו בעבודה התנהג באופן רשלני.

מנגד, לטענת התובע, בהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום להטיל אשם תורם על עובד שנפגע במקום עבודתו עקב רשלנות המעביד.

1. מחלוקת נוספת, עניינה בשאלת הנכות התפקודית של התובע לאור הנכות הרפואית שנקבעה לו.
2. בעניין זה טוענת הנתבעת, בין היתר בהסתמך על דו"ח חקירה שנערך עבורה, כי אין לתובע כל מגבלה תפקודית, והראיה לכך שגם כיום, וגם בשנים הסמוכות לאחר אירוע התאונה, עסק התובע בעבודות הכרוכות בהרמת משקלים, אם כי של מוצרים אחרים.

מנגד, לטענת התובע, בשל נכותו הוא נאלץ להחליף עבודות, ולגישתו יש בכך כדי להביא למסקנה שנכותו התפקודית גבוהה משיעור הנכות הרפואית.

1. לבסוף, ככל שאמצא כי לנתבעת אחריות לתאונה ולו בשיעור חלקי, אזי יהיה מקום לדון במחלוקות בין הצדדים בשאלת כימות הנזקים שנגרמו לתובע.

דיון והכרעה

אחריות הנתבעת

1. הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - " פקודת הנזיקין"), מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות של המזיק; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק (ראו ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם במאגרים משפטיים 22.06.2014)).
2. בע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, ערן , מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 16.09.2014), עמד בית המשפט העליון על יסודות עוולת הרשלנות בהתאם למודל הניתוח המסורתי:

"על פי 'המודל המסורתי' לבחינת עוולת הרשלנות, על מנת לקבוע אם מזיק חב בנזיקין על פי עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת זהירות – האם קיימת למזיק חובת זהירות כלפי הניזוק; השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו; השלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 29 (18.11.2003); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-12 (28.7.2009); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות פרק שישי (2012))."

1. לגישה שונה, ביחס לאופן בו יש לבחון את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות ראו ע"א 4486/11 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים 15.07.2013). בפסק הדין הוצע מודל שונה לבחינת עוולת הנזיקין, המתייחס למקרים השכיחים בגינם מוגשות תביעות נזיקין. בהתאם למודל זה, תבחן תחילה ההתנהגות שגרמה לנזק, דהיינו תבחן תחילה ההתרשלות עצמה. לאחר מכן יש לבחון את הקשר הסיבתי על פי מבחן הסיכון, ולבסוף יש לבחון קיומה של חובת הזהירות, כאשר במסגרת זו תבחן השאלה האם קיימים שיקולי מדיניות השוללים את האחריות, על אף קיומה של התרשלות.
2. בענייננו, אין צורך להכריע בין המודלים, היות שאין לפני טענה של הנתבעת, בפרט לא בסיכומים מטעמה, שלא קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית במערכת היחסים שבינה לבין התובע. מכאן, שמיותר הדיון בסוגיית קיומה של חובת זהירות. בהקשר זה נפסק, ולא אחת, כי המעביד חב בחובת זהירות כלפי עובדו, ומוטלת עליו החובה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, באופן שלא יעמוד העובד בסכנה בטיחותית (ראו בעניין זה ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין (פורסם במאגרים משפטיים 31.08.2011)). באופן דומה, אין מחלוקת, כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע עקב התאונה, וכנגזר מכך הסכומים הדרושים להטבת מצבו, מהווים "נזק", כמשמעות מושג זה בפקודת הנזיקין.
3. לפיכך, כל שנותר לדון הוא בשאלת קיומה של התרשלות הנתבעת, וככל שאמצא קיומה של התרשלות, אזי יהא מקום לבחון קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נכותו הצמיתה של התובע. בעניין זה קבע ד"ר עובדיה, המומחה מטעם בית המשפט, כמצוטט בסעיף 40 להלן, שסביר לקבוע קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו הצמיתה של התובע.

ההתרשלות

1. תחילה יש לומר בסוגיית ההתרשלות, כי על אף שהנתבעת ניסתה במסגרת חקירתו הנגדית של התובע לערער את גרסתו ביחס להוכחת התאונה (ראו בעמ' 6 - 7 לפרוט'), ואף הועלו תהיות בעניינה של התאונה על-ידי מר שמש בחקירתו הנגדית (ראו בעמ' 19 - 20 לפרוט'), הרי שכבר במהלך הדיון הערתי ש"אין הכחשה בעדות קבילה בפני בית המשפט, לא בתצהיר של מר שמש ולא בתצהיר החוקר שלא היה אירוע." (ראו עמ' 20 לפרוט' ש' 2 - 3).
2. ואכן, הנתבעת זנחה בסיכומיה כל טענה ולפיה התאונה לא התרחשה. בהתאם, ניתן לומר בקצרה, כי עדותו של התובע בעניין נסיבות התרחשות התאונה, נתמכת בעדותו של מר שמש, ולפיה קיבל דיווח מהתובע בזמן אמת אודות התאונה, ואף שלח נהג שיחליפו (ראו בעמ' 20 לפרוט' ש' 7 - 17). היות שכך, על אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, לגישתי עלה בידי התובע להוכיח שארעה תאונה במהלך עבודתו בשירות הנתבעת, שעה שניסה להרים מצבר כבד.
3. העובדה שהתרחשה תאונה, אין בה די כדי לומר שהנתבעת התרשלה, ובעניין זה אדון להלן, בהתאם לטענות שהעלה התובע במהלך ההליך.
4. בכתב התביעה העלה התובע טענות כלליות ולפיהן, בנסיבות התאונה הוא איננו יכול לדעת מה גרם לה, ולכן יש להחיל את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולפיה "הדבר מעיד על עצמו"; עוד נטען, שיש להטיל אחריות על הנתבעת בהתבסס על הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסקת בחובת הראיה מקום בו מדובר בתאונה עקב שימוש ב"דבר מסוכן". טענות אלה נזנחו על-ידי התובע בסיכומיו, ככל הנראה לאור כך שהוכחה ההתרשלות הספציפית שנטענה בכתב התביעה.
5. בעניינה של ההתרשלות הקונקרטית טען התובע בכתב התביעה (ראו סעיפים 37 - 50), כי לא סופק לו ציוד עזר ומגן אישי, וכי הנתבעת התרשלה כלפיו שעה שלא ביצעה הדרכות מספיקות בעניין הרמת משאות, ואף לא וידאה שהוא מבצע את עבודתו באופן בטיחותי.
6. בתצהירו עמד התובע על העובדה שקיבל הדרכה בודדת במהלך תקופת עבודתו (ראו סעיפים 30 - 32):

"אני רוצה להתייחס להדרכה שכאילו קיבלתי מהעבודה בקשר לעבודה שלי רק ב- 2018 לא 2016, קיבלנו איזשהי הדרכה מבחור בשם בני שהיה עובד במחסן לא יודע באיזה תפקיד אני לא זוכר באיזה שעה, פשוט נתנו לי את הטפסים ואת הנוהל לקרוא ולחתום זה לא שישבתי איתו והוא עבר איתי על זה.

אף פעם לא הראו לי פיזית איך להתכופף לא התייחסו איך לעטוף את המצברים מה ההבדל בין מצבר כבד או לקל יותר אף פעם לא בא מישהו, לא מנכ"ל ולא מנהל תפעול לבדוק איך אני עושה את העבודה.

לא קיבלתי הדרכות שוטפות ואפילו אחרי מקרה ב- 2015 שגם היה כשעבדתי שם, אף אחד לא בא לבדוק איך זה קרה אם אני עובד נכון או לא אז בכלל לא היתה לי הדרכה עד 2018 שהחתימו אותי על המסמך הזה."

עוד עמד התובע על הנסיבות שגרמו לפגיעה בגבו (ראו בסעיף 9):

"היו שם מצברים גדולים וכבדים להחזרה שעמדו על משטח כשהם לא עטופים ולא מסודרים ואי אפשר היה להשתמש בג'ק ככה כדי לקחת את המשטח ולהעלות אותו למשאית כי הכל היה מתפזר לכן הייתי צריך לסדר את המצברים ולעטוף כדי שלא יתפזרו ותוך כדי שאני מסדר, יש ידיות לכל מצבר, פתאום הרגשתי כאב חד בגב ממש כאב לא יכולתי לזוז, נפלתי לרצפה מרוב שכאב לי היה לי קשה מאוד הכאב היה חזק מאוד."

1. התובע נשאל בחקירתו הנגדית, ביחס להיקף ההדרכות שעבר, והוא השיב כך (ראו עמ' 9 לפרוט' ש' 30 - 36):

" ש. האם עברת הדרכה לגבי בטיחות, איך משנעים משאות כבדים במקום העבודה שלך?

ת. פיזית לא הראו לי איך להרים ואיך להתנהל, אני הייתי בא לעבודה ב-5 בבוקר כשעוד המפעל היה סגור, הייתי יוצא ממודיעין לכיוון הצפון. הייתי חוזר, לא הייתה שעה ספציפית, 2, 3, 4 בצהריים. אם היו הדרכות אז לא הייתי נמצא שם וכשהייתי מגיע, אני זוכר פעם אחת שהביאו לי דף אמרו לי זה ההוראות בטיחות תעבור על זה ותחתום. תקרא ותחתום. קראתי, אחרי יום עבדוה שאני עייף עברתי מהר וחתמתי, אף אחד לא באמת נתן לי דוגמה איך להרים, איך להשתמש בזה, איך להתנהל, גם לא בדקו אח"כ איך אני מתנהל ובאמת מרים אם אני עושה נכון או לא."

1. אין בעדותו של התובע, לא בתצהיר עדותו הראשית ולא בחקירתו הנגדית, התייחסות כלשהי לציוד שהיה על הנתבעת לספק לו, ושכנטען בכתב התביעה לא סופק לו. לפיכך, טענה זו נזנחה, וממילא לא הוכחה. בהתאם, אדון אך ורק בטענה, ולפיה הנתבעת התרשלה, היות שלא ביצעה הדרכות להרמת משאות, כנדרש בדין ובהוראות שקבעה הנתבעת לעצמה.
2. מטעמה של הנתבעת הוגש תצהיר של המנכ"ל מר דן שמש, במסגרתו העיד כך (ראו סעיפים 8 ו- 10):

"החברה מספקת לעובדים את כל הציוד הנדרש לביצוע העבודה בתנאים האופטימליים ובכדי לספק לעובד את הבטיחות המקסימלית. החלוקה מתבצעת ע"י עבודה עם כלים מתאימים המצויים במשאית כמו למשל עגלה ידנית המשמשת שינוע של מצברים במשקל קטן יחסית ועגלה חשמלית (מלגזת הולך אדם), איתה מרימים משטחים של מספר מצברים או מצברים בעלי משקל גבוה יותר. בנוסף לכל משאית יש דופן הידראולית/רמפה אשר מורידה ומעלה את הנהג.

...

בנוגע להדרכות – ברצוני לציין כי מר מיכאל קיבל הדרכות והיה מודע היטב לנהלים. את ההדרכות הקבוצתיות היה מעביר מר בני אושינסקי, ממונה הבטיחות של החברה 'טלרון מצברים', בנוסף להדרכות שנתיות שגרתיות שהיו מועברות ע"י קצין הבטיחות בתעבורה וע"י מומנה [כך במקור – י.ל] הבטיחות במשרד הבטיחות והגהות. ההדרכות מתבצעות באופן פרטני העובד היה מאשר שהוא מבין וחותם. מעבר לכל זה, אני, כמנכ"ל ומנהל תפעול, הייתי מעביר הדרכות ורענונים בעצמי תוך עבודה בשטח."

1. מן האמור בעדות זו של מר שמש עולה תיאור כללי, בדבר הדרכות שעבר התובע, מבלי שהעדות נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי, למעט טופס הדרכה בודד עליו חתום התובע (ראו נספח ו' בתיק המוצגים של הנתבעת). הנתבעת אף לא הגישה תצהיר של מר בני אוז'נסקי, אשר העביר הדרכה אישית לתובע (ראו כאמור נספח ו' בתיק המוצגים של הנתבעת), ואף לא של כל גורם אחר אשר העביר לתובע באופן אישי הדרכה בנושא הרמת משאות כבדים. יחד עם זאת, מר אוז'נסקי זומן לעדות על-ידי התובע, ולעיקרי עדותו אתייחס בהמשך.
2. בעדותו בבית המשפט, לא עלה בידי מר שמש להבהיר איזה הדרכות קיבל התובע, ובאיזו תדירות, ותשובותיו היו כלליות ומעורפלות (ראו בעמ' 11 - 13 לפרוט'). יתרה מכך, על אף הטענה בדבר קיומן של הדרכות ( ברבים) (ראו בסעיף 10 לתצהירו של מר שמש), הרי שלמעט ההדרכה הבודדת שהעביר מר אוז'נסקי לתובע, לא הוצגה ראיה אובייקטיבית על קיומן של הדרכות נוספות.
3. בנוהל הדרכת והסמכת עובדים עליו חתום התובע, ושנושא תאריך 01.01.2016, אם כי הן התובע והן מר אוז'נסקי העידו שנערכה בשנת 2018 (ראו בסעיף 30 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, ובעדות מר אוז'נסקי בעמ' 29 לפרוט' ש' 4 - 5) נרשם בין היתר כך (ראו נספח ו' בתיק המוצגים של הנתבעת):

"2. המטרה:

2.1 לוודא כי עובדי החברה יודרכו עם כניסתם לעבודה ומעת לעת תרוענן הדרכתם, כנדרש בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999.

2.2 להדריך עובד לגבי הסיכונים הקיימים במקום עבודתו בחברה, על מנת לאפשר לו לעבוד בבטיחות מרבית.

2.3 לקבוע את תהליך ההסמכה של עובד בתפקידו."

...

5.1 באחריות המנהל או מי מטעמו:

א. לבצע הדרכות כולל הדרכת בטיחות.

ב. לוודא כי העובד הבין את ההדרכה.

ג. לבצע הדרכת ריענון בטיחות לפחות אחת לשנה לכל העובדים.

ד. לתעד הדרכות כולל בטיחות, להחתים את העובד ולחתום בעצמו."

1. עולה מן הראיות שהוצגו, כי על אף הנהלים שקבעה הנתבעת לעובדיה, המחייבים עריכת הדרכות מעת לעת ולכל הפחות פעם בשנה, וכי יש לתעד הדרכות אלה, ולוודא כי העובד הבין את ההוראות שניתנו, הרי שלמעט הדרכה בודדת לא קיבל התובע הדרכות נוספות, וגם בעניינה של הדרכה זו לא נעשתה כל פעולה נלוות על מנת לוודא שהתובע הפנים את ההוראות שניתנו.
2. כך, על אף שבתצהירו של מר שמש ובעדותו הוא טען, כי בוצעו מספר הדרכות, הרי שמטעמה של הנתבעת הוצגו ראיות רק ביחס לקיומה של הדרכה אחת, היא ההדרכה המתועדת ב נספח ו' לתיק המוצגים של הנתבעת. גם בעדויות בבית המשפט, העדים מטעמה של הנתבעת לא יכלו להצביע על קיומן של הדרכות נוספות (ראו עדותו של מר שמש בעמ' 20 לפרוט' ש' 22 - 31, ובעדות מר אוז'נסקי עמ' 31 לפרוט' ש' 30 - 32). זאת ועוד, מר אוז'נסקי העיד שככלל מתעדים את ההדרכות שמבוצעות (ראו עמ' 31 ש' 30 - 34), אלא שכמפורט הוגש על-ידי הנתבעת תיעוד רק בעניינה של הדרכה אחת.
3. היות שהנתבעת על פי נהליה הייתה חייבת לערוך הדרכה אחת לפחות בכל שנה, ולתעד את ההדרכות, ועל יסוד הראיות המפורטות לעיל אני קובע שהוכח שהתובע לא קיבל הדרכות כנדרש על-פי הנהלים, אזי כבר על יסוד האמור ניתן לומר שהנתבעת התרשלה כלפיו.
4. זאת ועוד, מעדותו של מר אוז'נסקי אף עולה שלא עשה דבר על מנת לוודא שהתובע מבין את הוראות הבטיחות שניתנו לו (ראו עדותו בעמ' 20 לפרוט' ש' 13 - 20), ואף לא הוצגה ראיה כלשהי שנעשו פעולות על מנת לוודא כי התובע מיישם את הנחיות הבטיחות שניתנו לו.

התובע העיד בעניין, זה כי לא קיבל הדרכה פיזית כיצד לבצע הרמה, ומעבר לכך איש לא בחן את תפקודו, ובלשון עדותו (ראו עמ' 9 לפרוט' ש' 30 - 36):

"פיזית לא הראו לי איך להרים ואיך להתנהל, אני הייתי בא לעבודה ב-5 בבוקר כשעוד המפעל היה סגור, הייתי יוצא ממודיעין לכיוון הצפון. הייתי חוזר, לא הייתה שעה ספציפית, 2, 3, 4 בצהריים. אם היו הדרכות אז לא הייתי נמצא שם וכשהייתי מגיע, אני זוכר פעם אחת שהביאו לי דף אמרו לי זה ההוראות בטיחות תעבור על זה ותחתום. תקרא ותחתום. קראתי, אחרי יום עבדוה שאני עייף עברתי מהר וחתמתי, אף אחד לא באמת נתן לי דוגמה איך להרים, איך להשתמש בזה, איך להתנהל, גם לא בדקו אח"כ איך אני מתנהל ובאמת מרים אם אני עושה נכון או לא."

1. בכך הפרה הנתבעת את הוראותיה שלה כעולה מנהלי הבטיחות עליהם היא מסתמכת ( נספח ו' לתיק המוצגים שלה), והיא אף הפרה את החובה לבצע הדרכות הקבועה בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, ראו תקנה 3.
2. עיון בפסיקת בתי המשפט מעלה, שנקבע ולא אחת, שעל המעביד חלה חובה לספק לעובדו תנאי עבודה בטוחים, ולוודא הסרת סיכונים צפויים, ובפרט בכל הקשור להרמת משאת כבדים. ראו להמחשה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1987), שם נפסק:

"עוד נקבע, בעניין הרשמת משאות כבדים, כי חלה חובה על המעביד לבצע הדרכות ולספק את ציוד העזר הנדרש לכך. בע"א (י-ם) 6499-05 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 15.10.2006):

דעתנו היא כי הרמת משא במשקל 50 ק"ג חורגת מהסיכונים הרגילים והסבירים המצויים במסגרת מקום העבודה, גם של פועל בנין, ולפיכך מטילה על המעביד חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות, בעיקר בדרך של הדרכת העובד והעמדת סיוע ואמצעי עזר שיבטיחו כי הרמת המשא לא תסב לו פגיעה. כאמור, הדבר נכון לגבי כל פועל בנין, אך יפה שבעתיים לגבי פועל כמו המערער שתפקידו לא היה להרים משאות במשקל כזה וממילא לא הוקנתה לו מיומנות בכך. במקרה דומה שנדון ברע"א 4215/04 טיטו נ' אבו חצירא, תק-על 2004(3) 3024, התקבל בבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דין של בית משפט השלום שדחה תביעה של עובד שיפוצים נגד מעבידו בגין פגיעה בגבו עקב הרמת שק פסולת במשקל שאינו עולה על 30 ק"ג. דחיית התביעה נומקה על ידי בית משפט השלום בכך שמשקל כזה הנו סביר לעובד כמו התובע שהגדיר את עצמו כאדם חזק. בית המשפט המחוזי הפך קביעה זו ופסק כי הרמת שק במשקל של כ-30 ק"ג עולה כדי סיכון מיוחד, שגרר אחריו חובה של המעביד להדריך את עובדיו לגביו וליישם שיטת עבודה בטוחה 'בין באמצעות מיכשור הולם ובין באמצעות שיתוף פעולה של שני העובדים'. עוד נפסק שם כי אין להפחית את סכום הפיצויים בגין אשם תורם של העובד. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה. אם כך נפסק לגבי משא במשקל של 30 ק"ג שהורם על ידי עובד שראה עצמו אדם חזק ולא טען כי לא עסק קודם לכן בהרמת משאות דומים במסגרת העבודה, לא כל שכן שיש לפסוק כך לגבי משא במשקל של 50 ק"ג שהורם על ידי עובד שלטענתו (שלא נסתרה) לא היה רגיל בפעולה כזאת ואף מימדי גופו לא התאימו לכך."

וראו גם ע"א (ת"א) 2257/01 אבו חצרה נ' טיטו (פורסם במאגרים משפטיים 21.03.2004), בו נקבע כך:

"במקרה דנן, על פי הגיונם של דברים וניסון החיים לצורך הרמת משא של כ-30 קילוגרם על ידי אדם בודד, נדרשת הדרכה ו/או כלים מתאימים.

בע״א 9101/96, דוד חמו נ׳ טפירו אריה (לא פורסם) נקבע כי הנהגת שיטת עבודה של הרמת תבניות כבדות (משקל 40 קילוגרם), ללא הדרכה ואזהרה מפני הסכנות הטמונות בהרמתן, מהווה רשלנות מצדו של המעביד ומכאן חבות המעביד לפיצוי התובע על נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהרמת התבניות."

1. אסכם ואומר, כי היות שהתובע עסק בהרמת משאות כבדים של כ- 40 - 50 ק"ג, אזי הנתבעת הייתה חייבת להדריך אותו בדבר האופן הבטוח בו יש להרים משאות אלה, ועל הסכנות הכרוכות מסטייה מן הנהלים בהקשר זה. אכן, הנתבעת קבעה נוהל בעניין זה, אלא שלא פעלה על-פיו, ולמעשה הנתבעת ביקשה "לצאת ידי חובה" בקיום הדרכה בודדת, ואף ביחס אליה לא ביצעה פעולות נוספות על מנת לוודא כי התובע הפנים את ההוראות שניתנו לו.

משלא עמדה הנתבעת בחובה לקיים הדרכות בעניין הרמת משאות כבדים, אזי בכך התרשלות כלפי התובע.

קשר סיבתי

1. ד"ר עובדיה בחוות דעתו מיום 19.11.2022 קבע כך:

"לאחר עיון בתיקו הרפואי, בכל המסמכים שהוצגו בפניי ולאחר ששמעתי את תיאור האירוע מפיו של מר קטלקין, אני סבור שבהחלט סביר לייחס את אותו אירוע של הרמת מצבר כבד בזמן עבודתו כגורם הנסיבתי שגרם לבלטי הדיסק שנראו בבדיקת ה- CT וכן לכאבי הגב ולהגבלת התנועה הקלה מהם הוא סובל עד היום."

1. כאמור בסעיפים 21 - 22 לעיל, אף שהנתבעת ניסתה לטעון שלא הוכחה התאונה, הרי שקבעתי שעל יסוד הראיות הקיימות יש לקבוע שאכן התאונה התרחשה במהלך עבודתו של התובע, ולאור מסקנתו של ד"ר עובדיה, יש לקבוע שנכותו של התובע היא פועל יוצא של התאונה, ונוכח קביעתי בדבר ההתרשלות של הנתבעת בהדרכת התובע בעניין הרמת משאות כבדים, יש לקבוע שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות של הנתבעת לבין נכותו הצמיתה.

אשם תורם

1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם יש לקבוע לתובע "אשם תורם".
2. בפסיקת בתי המשפט, נקבע שככלל יש להימנע מהטלת "אשם תורם" על עובד בגין תאונה שהתרחשה במקום עבודתו. אם כי, אפשרות זאת לא נשללה באופן מוחלט, ונקבע שיש לבחון את נסיבות המקרה. בע"א 5435/07 מוחמד אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 10.03.2009), נקבע כך:

בסוגיית האחריות והאשם התורם, גם ככל שהיא חורגת מן המאטריה העובדתית, מסתברת נטייתו של בית המשפט קמא לראות במשיבה 1, כמעסיקתו של המערער, אחראית לסיכון שממנו נפגע. הלכה היא, כי:

'במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו' (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603-604, השופט ד' לוין).

עוד נקבע, מפי דור ראשונים, כי 'עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה' (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 211¬212, השופט – כתארו אז – לנדוי; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424¬426). מסיבות אלה, 'קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין' (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232, השופט בך; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 - 528).

1. לגישתי, נוכח העובדה שהנתבעת הפרה את הנהלים שהיא עצמה קבעה ביחס להדרכות המתחייבות לעובדיה, אזי מדובר בהתרשלות בעוצמה גבוהה, שעה שאין ספק שמדובר בעבודה שיש בה סכנה טבועה לפגיעה, ככל שהיא איננה מבוצעת בהתאם לנהלי הבטיחות. לאור כך, ולאור העובדה שהנתבעת היא האחראית לבטיחות עובדיה, אזי אין לקבוע לתובע אשם תורם להתרחשות התאונה.

שיעור הגריעה מן השכר (הנכות התפקודית)

1. מחלוקת נוספת בין הצדדים עניינה במידת ההשפעה של הנכות הרפואית שנקבעה על-ידי ד"ר עובדיה, על תפקודו של התובע, וכנגזר מכך על יכולת ההשתכרות של התובע.
2. ד"ר עובדיה בחוות דעתו מיום 19.11.2022 המליץ כך:

"אני ממליץ להעניק למר מיכאל קטלקין 5% נכות צמיתה לפי מחצית מסעיף 37/7/א', בגין הגבלה קלה בטווחי התנועה בעמוד השדרה המותני מבלי שיש עדות אובייקטיבית לחוסר נוירולוגי כלשהו בגפיים. לא מגיעה לתובע מלוא התקנה היות וההגבלה הינה קלה וכאמור ללא חסר נוירולוגי בגפיים. " [ההדגשה במקור – י.ל]

1. המשמעות התפקודית של הנכות הרפואית, היא רק אמצעי לקביעת שיעור הגריעה מן השכר. בע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים 12.10.2008) נקבע:

"על מנת לחשב את הפיצוי לו זכאי תובע, יש לקבוע את הפגיעה בכושר השתכרותו. פגיעה זו תחושב על פי הנתונים שיוצגו לפני בית המשפט; מקום בו אין בנמצא נתונים שכאלה, תחושב הפגיעה האמורה כפועל יוצא של שיעור הנכות התפקודית, המבטאת 'את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית' (עניין גירוגיסיאן, בעמ' 799). כפי שנפסק:

'מקביעה עובדתית זו בדבר הפגיעה הפיזית שנגרמה למערער, והמוצאת את ביטוייה בקביעת שיעור הנכות הרפואית, יש לגזור את הפגיעה הממונית שנגרמה למערער בגין הפגיעה ביכולת השתכרותו. קביעה זו נעשית, בשלב הראשון, באמצעות תרגום שיעור הנכות הרפואית לשיעור של נכות תפקודית, המבטא את המידה בה פוגעת הנכות הרפואית ביכולת תפקודו של הנפגע. ודוק: מדובר בשאלה כללית, המתייחסת למידת השפעתה של הנכות הפיזית על תפקודו של הנפגע. רק בשלב השני תיגזר משיעור הנכות התפקודית מידת הפגיעה הפרטנית שנגרמה לכושר ההשתכרות של הנפגע הנדון. יש לציין כי למעשה אין כל חובה לאמוד את שיעורה של הנכות התפקודית, שכן יש בה רק משום כלי עזר לחישוב הפסד ההשתכרות שנגרם לנפגע' (ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (, 30.1.08) פסקה 20; כן ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 710 (2002)).

מאלה יוצא, כי מקום בו עומדים בפני בית המשפט נתונים המאפשרים לחשב באופן ישיר את הפגיעה בכושר ההשתכרות, בידו לעשות כן. במקרים אחרים, תשמש הקביעה בדבר הנכות התפקודית כלי עזר – ואף מודד – לקביעת אובדן כושר ההשתכרות:

'בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית-המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית. אך קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות. במקרים רבים, היא משמשת מודד לקביעתם' (עניין גירוגיסיאן, בעמ' 800).

 

1. בע"א 3049/93 גירוגסיאן נ' רמזי (פורסם במאגרים משפטיים 08.06.1995), הנזכר לעיל, נקבע עוד:

"אך הנתון של הנכות הרפואית יש לו, בדרך-כלל, משקל רב כשבאים לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותו של התובע. באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כך נוהגים בתי-המשפט לפסוק במקרים שבהם אין להם נתונים אחרים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו.

במקרים אלה קובע בית-המשפט את כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה – בין שהמדובר בכושר השתכרות מוכח ובין שנזקקים לשכר הממוצע במשק כמבטא את כושר ההשתכרות – והוא נזקק לחזקה שכושר זה נפגע כשיעור אחוזי הנכות הרפואית. במקרים אלה משמש שיעור הנכות הרפואית כמודד לשיעור הפסד כושר ההשתכרות. ונדגיש שוב, אם אדם נפגע בתאונה וניתן להוכיח בכמה קטן כושר השתכרותו לאור נתונים המובאים בפני בית-המשפט, יפסוק בית-המשפט על-פי נתונים אלה. כך אם פלוני עבד כשכיר והשתכר סכום פלוני ולאחר התאונה חזר למקום עבודתו או מצא מקום עבודה אחר וניתן לקבוע בכמה קטן, או עשוי לקטון, בפועל כושר השתכרותו – בית-המשפט יפסוק על-פי נתונים אלה. אך באין נתונים כאלה, יכול שיעור הנכות לשמש מודד לקביעת שיעור הפסד כושר ההשתכרות.".

1. בצד זאת נקבע, ביחס לשיעורי נכות רפואית נמוכים, ובפרט שיעור נכות רפואית של 5%, שככלל הם אינם מבטאים פגיעה תפקודית, אלא מקום בו הוצגו ראיות משכנעות לכך, כך לשם ההמחשה, נפסק בע"א (ת"א) 66855-07-17  הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם במאגרים משפטיים 16.10.2018), כך:

"הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי 'נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סרבו בתי-המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות' (דוד קציר 'פיצויים בשל נזק גוף'" 259 (מהדורה חמישית, 2003))."

1. לפיכך, יש לבחון את הראיות שהוצגו בעניין השפעת הנכות הרפואית של התובע על תפקודו בעבודה.
2. התובע בתצהיר עדותו הראשית העיד כך (ראו סעיפים 39 - 41):

"המומחה של בית משפט קבע לי חצי מהנכות הקבועה בגלל שההגבלה בטווחי התנועה היא קלה אבל לא התייחס למצב כשיש הקרנה לרגליים מידי פעם וזה כואב ומגביל אותי וזה קורה בלי הודעה מראש אלא באופן פתאומי זה ממש כואב ומגביל אותי.

המצב שלי היום מגביל אותי בעבודה, אני לא יכול לעבוד בכל עבודה פיזית עם סבלות אבל זה המקצוע שלי והייתי צריך להתפרנס ובגלל זה חיפשתי נהיגה אבל לא על משאית כבדה ולא נסיעות ארוכות ובלי להרים משקל כבד כמו שהרופאים יעצו לי אבל לא מרויחים בזה כמו נהג משאית עם סבלות שמו שהייתי קודם.

מאז עבדתי בכל מיני מקומות ברכב קטן להפצת לחם, או גלידות וכל עבודה שאני אתפרנס קצת ממנה ולא ישבתי בבית....."

1. בעדותו בבית המשפט התייחס התובע לעיסוקו כמתקין דלתות (ראו עמ' 11 - 12 לפרוט'):

" ש. עבודה בדלתות היא עבדוה עם משקלים?

ת. יחסית, הדלות הן לא כבדות. בד"כ אני מתקין רק דלתות למינטור, הרגילות של החדרים. אני לא לוקח כמויות ואם יש לי פתאום עבודה גדולה שמבקשים לעשות 7-10 דלתות אז אני קורא לחבר שהוא עוזר לי שהוא גם מתקין דלתות.

ש. תאשר לי שאתה עובד לבד בהתקנת דלתות, בגדול?

ת. בגדול כן."

1. הנתבעת הגישה מטעמה דוחות חוקר, שנערכו על-ידי מר יניב מור, ובמסגרתם נרשם כי החקירות העלו שלאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, החליף התובע מספר עבודות, שבחלקן עבד תקופה קצרה, ועל כן מעסיקיו לא יכלו למסור פרטים ביחס לטיב עבודתו. לצד זאת נרשם בסעיף 5 בדו"ח החקירה מיום 20.03.2022, כי החוקר שוחח עם מר רן בניטה מחברת המחמצת בע"מ, בה עבד התובע כ- 7 חודשים, ומר בניטה ציין בדבריו לחוקר, כי לא ידע שלתובע מגבלות כלשהן מהן הוא סובל, ושקיימת לו נכות או בעיה רפואית כלשהי. עוד ציין מר בניטה, כי במהלך עבודתו, עסק התובע בהרמת ארגזי סחורה אל המשאית, וממנה אל החנויות אליהן נדרש לחלק את הסחורה.

בדומה, שוחח החוקר עם הגב' טניה ביגון, מנהלת חברת דילר, בה על פי הנטען עבד התובע מאז חודש יוני 2021, שגם היא מסרה כי התובע עבד כמוביל ארגזי גלידה וארטיקים בקו חלוקה, וכי לא ידעה על קיומה של מגבלה כלשהי לצורך ביצוע עבודתו.

1. במהלך החקירות בוצעו מעקבים אחר התובע, אשר נצפה כאשר הוא מעמיס ארגזי גלידות (ראו סעיף 7 לדו"ח החקירה מיום 20.03.2022) ואף נצפה מרים משאות בעלי משקל (ראו בתצפיות שנעשו כמפורט בסעיף 5 לדו"ח החקירה מיום 06.12.2023).
2. נוכח הראיות שהוצגו, מהן עולה כי התובע לאור השנים שלאחר התאונה עוסק בעבודות הכרוכות בהרמת משקלים, ובפרט עיסוקו כיום בהתקנת דלתות, ובצד זאת עולה מן הראיות שקיימת ירידה מסוימת בהכנסתו השנתית של התובע, אזי אני קובע שישנה השפעה של הנכות על כושר ההשתכרות אך מדובר בהשפעה בעוצמה נמוכה, ולכן את הגריעה מן השכר אקבע באופן גלובאלי.

כימות הנזקים

1. בסיס השכר. בהתאם לתלוש שכר של התובע אצל הנתבעת לחודש 11/2019 (ראו עמ' 96 בתיק המוצגים של התובע), הוא השתכר במהלך החודשים ינואר עד נובמבר 2019 סך כולל של 150,519 ₪. מכאן ששכרו הממוצע עובר לתאונה עמד על 13,685 ₪ (לאחר עיגול הסכום).
2. הפסדי שכר לעבר. אין מחלוקת, כי בשלושת החודשים שלאחר התאונה התובע היה נתון באי כושר מלא, ולא השתכר. לאור כך, אני פוסק לתובע הפסדי שכר בתקופה זו בסך 41,055 ₪.
3. לטענת התובע בסיכומיו (ראו סעיפים 13ג'(2) - 13ג'(4)), נגרמו לו בעבר הפסדי שכר נוספים, ובעניין זה הוא מבסס את טענתו על הנכויות הזמניות שנקבעו לו, ועל הטענה שהפסיד ימי הבראה להם היה זכאי וימי חופשה.
4. לגישתי, הטענה בדבר הפסדי שכר נוספים בעבר לא הוכחה במידה הנדרשת, היות שמדובר ב"נזק מיוחד" הטעון הוכחה, והעובדה שלתובע נקבעו נכויות זמניות או שהתובע נעדר מעת לעת, אין בהן די. היה על התובע להציג ראיות של ממש, כי נעדר מן העובדה בשל נכותו עקב התאונה, וכי עקב כך הוא ספג נזק בדמות פגיעה בשכרו. זאת הוא לא עשה. בצד זאת, היות שהתובע עבד גם לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת בעבודות הכרוכות בהרמת משאות, והוכח שלא עבד באופן רציף (ראו דו"ח רציפות בעבודה נספח ה' בתיק המוצגים של הנתבעת), אזי אני פוסק לתובע באופן גלובאלי סכום נוסף של 10,000 ₪, בגין הפסדי שכר לעבר.
5. לאור המפורט, בסך הכל אני פוסק לתובע הפסדי שכר לעבר בסכום של 51,055 ₪.
6. הפסדי שכר לעתיד. על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה ונוכח העולה מדוחות החוקר, ובהתאם לקביעתי בסעיף 55 לעיל, אני פוסק לתובע הפסדי שכר לעתיד בסך של 85,000 ₪.
7. הפסדי פנסיה. כנגזר מסכום הפסדי השכר שקבעתי לתובע, ושעה שיש לפסוק נזק בגין הפסד זכויות סוציאליות בשיעור של 12.5%, אזי יש לפסוק לתובע ברכיב זה סך של 17,000 ₪ (לאחר עיגול הסכום).
8. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. התובע בתצהירו לא הוכיח, כי נשא בהוצאה רפואית כלשהיא, למעט הוצאות מזעריות בסכום של 45 ₪ (ראו עמ' 123 - 124 בתיק המוצגים מטעמו). בנוסף נטען, שהתובע נשא בתשלום שכר למומחה מטעמו, ותשלום חלקי למומחה מטעם בית המשפט, וסכומים אלה יילקחו בחשבון בפסיקת הוצאות ההליך.
9. לפיכך, בהיעדר ראיות מטעמו, ועל אף הטענה הכללית בסעיף 47 לתצהיר עדותו הראשית של התובע, אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין העבר ברכיב זה, למעט הסכום הנמוך שהוכח, היות שמדובר בנזק הטעון הוכחה של ממש. בפרט כך, נוכח העובדה שהתובע הוא נפגע עבודה, ועל-כן זכאי להחזר הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מקופת החולים, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1984.
10. כך גם ביחס לעתיד. היות שהתובע הוא נפגע עבודה, ואין בפני כל ראיה לכך שיידרש בעתיד להוצאה רפואית יוצאת דופן כלשהיא או שיהיה זקוק לטיפול שאיננו בסל הבריאות ו/או אינו מכוסה על-ידי המל"ל וקופת החולים, אזי אין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו, נוכח האפשרות של התובע לקבל החזר בגין הוצאותיו ממוסדות אלה.
11. בצד כל האמור יש לומר, שאין לצפות מן התובע שיפנה עם כל הוצאה בגין נסיעה שביצע לצורך טיפול רפואי, ובגין כל הוצאה שנשא בה לצורך רכישת משככי כאבים, לקופת החולים לצורך קבלת החזר, ועל-כן אני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 1,000 ₪, בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד.

עזרת צד ג'.

1. בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע באופן כללי, כי הוא נזקק לטיפול של אשתו מעת לעת, וכי העזרה שהעניק בביתו לפני התאונה לא חזרה להיקפה לאחר התאונה (ראו סעיף 47 לתצהיר עדותו הראשית). באופן דומה נרשם באופן כללי בתצהיר עדותה הראשית של אשת התובע, הגב' מרינה קטלקין (ראו בסעיף 12), כי לאור התאונה, הרי שעל אף עבודתה בבית החולים במשמרות ארוכות, היא נדרשה בנוסף גם לבצע את הקניות לבית, וגם לסייע לתובע, היות שלא יכול היה לזוז.
2. לגישתי, עולה מן האמור ועולה מן התיעוד הרפואי, כי עיקר הסיוע לו נדרש התובע הוא בסמוך לאחר התאונה, וכי בעניין זה הוא קיבל עזרה מאשתו, ולכן יש לפסוק לו פיצוי בגים העבר. מנגד, בשים לב לקביעת המומחה בדבר קיומה של מגבלה קלה, ובהעדר ראיות קונקרטיות לסיוע לו נדרש התובע בעת הזו, אזי אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.

אני פוסק לתובע פיצוי בגין העבר עבור עזרת צד ג', בסכום של 5,000 ₪.

כאב וסבל.

1. לתובע נכות בשיעור של 5%, עקב התאונה, ועל בסיס האמור אני פוסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 30,000 ₪.

סיכום הנזקים, הפחתת אשם תורם וניכויים

1. לאור המפורט, סכום הנזקים שנגרמו לתובע עקב התאונה עומד על 189,055 ₪.
2. הנתבעת בסיכומיה לא טרחה לעמוד על סכומי הגמלאות ששולמו לתובע עקב התאונה, אך מנגד פירוט בעניין זה קיים בתחשיב הנזק של הנתבעת, ובסיכומי התובע.

עולה ממסמכים שצורפו, כי לתובע שולמו דמי פגיעה בסך של 30,999 ₪ ומענק בסך של 15,382 ₪ (ראו עמ' 158 - 160 לסיכומי התובע).

מכאן שסכום הניכויים עומד על 46,381 ₪, וסכום זה יש להפחית מסכום הנזקים שחושבו על-ידי, כך שסכום הפיצוי יעמוד על סך של 142,675 ₪ (לאחר עיגול הסכום).

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת ועל הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 142,675 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלומו בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 35,000 ₪. ככל שסכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהיום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשפ"ה, 26 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.