תביעה אזרחית, נזיקית, לפי דיני הרשלנות, שבמסגרתה טענת התובע, יליד שנת 2000, כי בתאריך 16.11.2021, בעת ששיחק כדורגל במסגרת אימון קבוצה בבעלות ובניהול הצד השלישי, ובמגרש עשוי דשא סינטטי, שבבעלות הנתבעת 1, נתפסה רגל שמאל של התובע במשטח הדשא, שנטען כי היה רפוי ובלתי מתוחזק, רגלו השמאלית הסתובבה ועקב כך נגרם לו קרע ברצועה צולבת קדמית, קרע במיניסקוס, נכות רפואית בשיעור 19% (בהתאם למומחה בית-המשפט) ונזקים כלכליים הנובעים מכך.

א. החבות:

בכתב-התביעה תוארה התאונה במילים הבאים:

עיקר עמדת הנתבעות בכתב-ההגנה:

עיקר הטענה של הצד השלישי בכתב-הגנתו היא כדלקמן:

התובע מסר תצהיר ועדות במשפט.

נוכח הרושם הישיר והבלתי אמצעי שעשה התובע בעדותו, אני קובע שהוא מסר עדות מהימנה ואמינה, המאפשרת לקבוע ממצאי עובדה בהליך זה, אף שמדובר בעדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי.

שקלתי את עדות התובע בזהירות רבה, כפי שיש לשקול את עדותו של תובע, בעל דין, כעדות יחידה, אך כפי שאראה בהמשך, קיימים חיזוקים נכבדים לעדותו, שבהחלט מאפשרים לקבלה, בהתאם לדין.

בהתאם לעדותו, ביום המקרה הוא השתתף באימון קבוצת הכדורגל במסגרת הצד השלישי. בשלב מסוים, לקראת בעיטה בכדור, רגלו השמאלית נתקעה במפגע שהיה קיים בדשא הסינטטי הפגום שהונח במגרש. עקב כך, ברכו הסתובבה, נפגעה, והוא ניזוק.

הוא שכב על הדשא כשעה, המתין לפינוי, לא הוזמן אמבולנס והוא פונה לבית-החולים ברכב פרטי על-ידי חבריו.

הדוח הרפואי מתאריך 16.11.2021 שעה 20:46 מציין, כדלקמן:

אכן, הרישום מציין: "לאחר חבלה סיבובית של ברך שמאל, במהלך אימון כדורגל מהיום, לדבריו", מבלי הפירוט הנוגע לטיבו של המפגע בדשא הסינטטי.

יחד עם זאת, אני מקבל את הטענה, כי בבית-החולים תשומת לב הצוות הרפואי ממוקדת באופי הפגיעה הבריאותית, לשם הענקת הטיפול הרפואי, ואין מעייניה בפירוט עוללות הנזק, כאילו הייתה זו חקירה משטרתית הגובה עדות.

התובע הגיש את התמונה הבאה, שעליה העיד, והוא סימן בעיגול אדום את אזור המפגע אשר גרם לחבלתו:

לדבריו, הוא עצמו צילם את התמונה כחודש – חודש וחצי לאחר המקרה.

עיון בתמונה מלמד על קיומו של מפגע, ואיני נדרש בעניין זה לחוות דעת מומחה בטיחות, מעבר לנצפה ולעדות התובע.

בהחלט ניתן לראות קמט בלתי מודבק של הדשא הסינטטי, שבהחלט מוביל למסקנה כי זהו מפגע רשלני.

גורם המאפשר לתובע ולשחקנים כדוגמתו לשחק על משטח דשא פגום שכזה, חייב לשאת בנזקי אדם אשר נפגע בגינו.

מגרש כדורגל הנושא דשא סינטטי אמור להיות חלק לפעילות ספורט, כיחידה שטוחה אחת, בלא חלקים מודבקים הבולטים מעל פני הקרקע, כנצפה בתמונה דלעיל, במיוחד כאשר מביאים בחשבון את אופיו ומטרתו של המגרש, כלומר לאפשר פעילות ספורט של משחק כדורגל, שבמסגרתה אין מצופה מן השחקנים להתמקד בתקינות הדשא, אלא בעצם פעילות הספורט הנדרשת ממשחק כדורגל.

עבד פראונה, עד הנתבעות מסר תצהיר והעיד.

ניתן לקבוע, כי תצהירו תצהירו כולל עדות מפי השמועה, אודות התנהלות הנתבעת 1, ולכן איני מקבל את עדותו בעניין זה.

אילו ביקשה הנתבעת להוכיח את הטענות העולות מתצהירו, כלומר שהמגרש הוקם כדין ונמסר לנתבעת 1, והוא מתוחזק בצורה טובה ושוטפת, היה על הנתבעת 1 להביא לעדות את מקימי המגרש, את הבודקים, את המבקרים, את המתחזקים עצמם, ולא להשמיע את גרסתם של אלו מפי העד.

איני יכול לסמוך על עדותו בעניין זה, מה גם שכלל המסמכים והראיות הנוגעות לתקינות המגרש מצויות ברשות הנתבעת 1, ואלו לא הוצגו כראיה. יצוין, כי בתאריך 7.5.24 הוצאתי לבקשת התובע צו גילוי מסמכים המופנה אל הנתבעת 1 כדי לקבל את כלל המסמכים והראיות הנוגעות למגרש, אך למרות זאת אלו לא הוצגו במשפט. עניין זה רובץ לפתחה של הנתבעת 1, ומקים יסוד סביר להנחה, שאילו היו מוגשים היו אלו טופחים על פני גרסת הנתבעת 1.

יחד עם זאת, העד אישר את כי התמונות שאותן הגיש התובע, ובעיקר התמונה דלעיל, מתעדות נאמנה את המצב הקיים במגרש. מעבר לכך, הוא אישר כי המפגע הנראה בתמונה הנ"ל, שעליה העיד התובע היא חלק מן המגרש המדובר ואף אישר כי מדובר ב"מפגע".

לטענת העד, לאחר המקרה הוא צפה במצלמות האבטחה של המגרש, וראה שהתובע סובב את רגלו במקום אחר – ליד שער של המגרש – ולא בסמוך למפגע המדובר, אולם איני מקבל את עדותו בעניין זה, משום שהיה על הנתבעת 1, לשמר את ראיותיה המצולמות, ומכל מקום לא הוכח בפני כי מצלמות האבטחה אינן משמרות את הנצפה לפרק זמן כזה או אחר.

מעבר לנדרש, כאמור, העד מסר, כי הוא הביט במצלמות האבטחה וראה שהאימון התנהל בצדו של המגרש, ליד השער, בריחוק מן המפגע. אם כך הדבר, לפנינו אישור לקיומו של המפגע – בזמן אמת – בעת התאונה, משום שהעד אישר את קיומו.

עד הצד השלישי, זיאד אבו בלאל, מסר תצהיר והעיד.

זהו יו"ר הצד השלישי ומנהלו.

תצהירו כולל הכחשה כללית, נעדרת שום ידיעה אישית.

מעבר לנדרש, התרשמתי כי העד אינו מתנהל בזהירות הסבירה הנדרשת ממי שמנהל קבוצת כדורגל, משום שהוא בדר"כ נסמך אך ורק על הודעת הנתבעת 1 בכל הקשור לכשרות המגרש והוא אינו מחדד את חושיו למפגעים הקיימים תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי.

יחד עם זאת, הוצגה בפניו תמונת המגרש שעליה העיד התובע, והוא אישר, כי מדובר ב"חצי" מפגע.

מסקנה:

מסקנתי, כי במגרש נפל פגם בדשא הסינטטי, אשר הובילה לפציעתו של התובע, ומדובר במפגע רשלני.

החבות המרכזית ביחס למפגע המצוי במגרש, רובצת לפתחה של הנתבעת 1, היא בעלת המגרש, האחראית לתקינותו ולתחזוקתו.

יחד עם זאת, אף לצד השלישי אחריות, משום שאסור לקבוצת כדורגל לאפשר פעילות ספורט במגרש פגום שכזה. מאמן קבוצה המגיע אל המקום ורואה לנגד עיניו את המפגע המדובר לא יוכל להתכסות תחת המעטה שהנתבעת 1 פתחה את שעריה בפניו, ולא להפעיל שיקול דעת אחראי עצמאי.

מדובר במעוולים ביחד ולחוד, אך אני מעריך את חלקה של הנתבעת 1 בשיעור 80% ואת חלקו של הצד השלישי בשיעור 10%.

אני מעריך את רשלנותו התורמת של התובע בשיעור של 10% בלבד: התובע שיחק באימון לפי הוראת מאמניו, קיימים בין השניים יחסי מרות של עובד-מעביד, הוא שיחק במסגרת הצד השלישי כחודש ימים לפני התאונה, אך עדיין עיניו בראשו, ומצופה ממנו לנקוט כללי זהירות עצמאיים כנדרש מאדם סביר בנעליו.

ב. הנזק:

הנתונים הבסיסיים:

התובע יליד שנת 2000.

תאונה מיום 16.11.2021

מומחה בית המשפט אשר לא זומן לעדות, ולפיכך חוות דעתו מתקבלת לגופו של עניין קבע לתובע נכות צמיתה אורתופדית בשיעור 19%, וכן נכויות זמניות בשיעור מלא ובשיעור של 50% למשך 16 שבועות מלאים.

הפסדי שכר לעבר:

התובע צרף תלושי שכר לשנת 2021, מהם עולה כי שכרו החודשי הממוצע הינו כ- 10,100 ₪.

על כן, נוכח תקופת אי הכושר הזמנית, כפי שקבע מומחה בית המשפט, ואציין כי תקופת אי כושר חלקית בשיעור 50% משמעה הלכה למעשה אי כושר מלא, ולכן אני פוסק לתובע:

10,100 ₪ X 4 = 40,400 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד, לפי היוון בשיעור 3%, כולל הפסדי פנסיה בשיעור 12%:

התובע, יליד שנת 2000, במועד פסק הדין כבן 25 שנים, צעיר שכל עתידו התעסוקתי בפניו, שעלה על מסלול חיים נורמטיבי, עובד לפרנסתו כאינסטלטור, ויש להניח שבעתיד לבוא "תפגוש אותו" נכותו הרפואית ותגרע מכושר השתכרותו, באופן מלא.

נכותו הרפואית זהה לנכותו התפקודית.

בעניין זה יש להפנות לחוות דעתו של מומחה בית המשפט אשר ציין: "לא צפוי שינוי משמעותי במצבו הרפואי..." וכן הוסיף: "בשל הפציעה קיימת הגבלה ביכולתו לבצע מאמץ כעמידה ממושכת, הליכה מרובה, פעילות גופנית וכיוצא באלה".

הפסיקה קבעה כי יש לראות את נכותו התפקודית של בעל נכות רפואית בשיעור 19%, כאשר מדובר בתובע צעיר, שעתידו התעסוקתי לפניו, באופן משיק.

אפנה בעניין זה לקביעות בית-המשפט העליון בע"א 432/80 שושן נגד אוטוקרס, פ"ד לז (1) 17: ע"א 722/86 יונס נגד המאגר הישראלי, פ"ד מג (3) 875.

אני מקבל את הטענה שלפיה החישוב של הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד לצעיר כבן- 25 תעשה בהתאם לשכר הממוצע במשק שעומד על 13,153 ₪.

ראו בעניין זה: ע"א 10064/02 מגדל נגד רים אבו חנא (27.09.2005): ע"א 4772/02 סהר נגד צי'בוטארו (25.11.2009): רע"א 7490/11 פחרי נגד חאג' (28.12.2011):" אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש".

על כן, אני סבור כי יש לערוך את החישוב הבא:

13,153 ₪ X 328 (מקדם היוון 3% כולל רכיב פנסיוני 12%) X 19% (נכות רפואית) X 100% אקטוארי = 819,694 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד:

התובע התייחס בתצהירו ובעדותו לעזרה, אשר לה נזקק לאחר התאונה: "...נעזרתי בעיקר באימי וחבריי, אשר נאלצו להיצמד אליי ולסור לעזרתו...".

אכן לא הובאו עדויות בעניין זה, אולם הדין קובע שעזרת הזולת, אף שנמסרת מאת בן משפחה ומכרים, היא ראש נזק מוכר שיש לשום אותו (ע"א 93/73 שושני נגד קראוז, פ"ד כח (1) 277), ובמקרה זה אני פוסק 30,000 ₪ בראש נזק זה.

הוצאות רפואיות, נסיעות לעבר ולעתיד:

התובע לא צרף קבלות המלמדות על הוצאות נסיעה, או רפואיות, שאינן משופות בהתאם לדין.

מומחה בית המשפט, קבע כי: "במידה ויזקק לטיפולים רפואיים עתידים, הריי שהם מצויים בסל הבריאות".

על כן אני פוסק בראש נזק זה 2,000 ₪.

כאב וסבל:

התובע תיאר את מהותה של הפציעה, רגלו נתפסה במשטח הדשא הלקוי, הברך הסתובבה, נגרם לו קרע ברצועה צולבת קדמית, קרע במינסקוס הפנימי.

ממקום התאונה הוא פונה לקופת חולים, ומשם למיון בית החולים.

בבית החולים אובחן כי לתובע חבלה סיבובית של ברך שמאל, הומלץ לבצע MRI, הומלץ משככי כאבים, פיזיותרפיה.

בתאריך 21.11.2021, בדיקת MRI הדגימה קרע ב ACL, עם קרע בשני המינסקוסים, הוא הופנה לבדיקות נוספות, מרפאת ספורט, הומלץ על מנוחה.

התאריך 27.01.2022, התובע עבר ניתוח תחת הרדמה כללית.

הוא עבר ניתוח שכלל ייצוב הברך, צוין כי הקרעים במינסקוסים מרוטשים, בוצעה הטרייה נרחבת של המינסקוס, קידוח מיקרו במספר נקודות, לאחר מכן נאסר עליו לדרוך על הרגל המנותחת, הוא נזקק למשככי כאבים, לפיזיותרפיה, ולביקורת.

במסמך מיום 24.04.2022, צוין כי לאחר שלושה חודשים מן הניתוח הוא עובר פיזיותרפיה יומיומית תוך המלצה להמשכה.

זה הוא תובע צעיר, ששולב כשחקן כדורגל, יש להניח כי תחום זה מהווה "שמחת חייו", הפציעה תוביל לאובדן הנאתו התמידית כשחקן כדורגל, ולגריעה עתידית מהנאת החיים.

על כן נוכח גילו של התובע, מהות הפציעה, הנכות הרפואית בשיעור 19%, הניתוח, הטיפולים הרפואיים, ואובדן ההנאה העתידית אני פוסק 100,000 ₪ בראש נזק זה.

סה"כ עד כאן:992,094 ₪.

ניכויים:

אין לנכות את הסכום שנפסק לזכותו במסגרת ביטוח תאונות אישיות ( ת"א 7709-04-23 שלום באר שבע).

יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך 67,490 ₪, המוסכמים על הכל.

ויש לנכות את שיעור הרשלנות התורמת כפי שפסקתי לעיל בשיעור 10% (99,209 ₪).

ג. תוצאה:

אני מקבל את התביעה נגד הנתבעת 1, ומכח הסכם הביטוח כנגד הנתבעת 2, ומקבל את ההודעה לצד השלישי, כמעוולים ביחד ולחוד, בשיעור האשם שפרטתי לעיל.

אני פוסק שהנתבעת 1 והנתבעת 2, תשלמנה לתובע סך של: 80% X 825,395 ₪ = 660,316 ₪.

אני פוסק שהצד השלישי ישלם לתובע סך של 10% X 825,395 = 82,539 ₪.

בנוסף ישלמו הנתבעות והצד השלישי את שכר טרחת עורך דינו של התובע, בחלוקה דלעיל, בשיעור של 20% + מע"מ.

בנוסף ישלמו הנתבעות והצד השלישי את הוצאות המשפט, כפי שהוצאו בפועל המוכחות בראיות, בהתאם לחלוקה דלעיל.

וכן ישלמו את שכר טרחת העדים, כפי שפסקתי בפרוטוקול הדיון מהיום.

סכום הפסק ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לו בתוך 60 ימים.

התיק סגור.

א. תמצית המחלוקת

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים. התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית (להלן: "הרשות"), שנפגע בעת שרכב על עגלה רתומה לסוס בשל התנגשות עם רכב בו נהג הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). השימוש התחבורתי ברכב המעורב בתאונה בוטח במועדים הרלוונטיים לתאונה בביטוח חובה שהוציאה לו הנתבעת 2 (להלן: "הרכב" ו- "הנתבעת" - בהתאמה).
2. התאונה ארעה בכביש שמוביל מערבה מהיישוב צופים. היישוב צופים ממוקם מעבר לתחומי הקו הירוק בשטח שבתחומי הרשות, שמוגדר ומאופין כ 'שטח C'; כך שמדובר בכביש שהתוואי שלו נמתח בתוך תחומי הרשות באיו"ש. הכביש מוביל מערבה מהיישוב צופים (היינו – מ'שטח C'), ומאפשר יציאה מאיו"ש לישראל (להלן: "הכביש"). אקדים ואומר כי, על מנת להגיע למחסום הצה"לי המדובר בענייננו, יש לפנות מהכביש הזה בהסתעפות - לכביש צדדי יותר שעליו ממוקם המחסום צה"לי, באשר הפניה שחסומה במחסום מובילה לכיוון קלקיליה אשר ב'שטח A' בשטחים.
3. הואיל ומדובר בתאונת דרכים, ולנוכח הוראת פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת ביטוח רכב מנועי"), חלוקים הצדדים בשאלה של מיקום התאונה ובשאלה מהו "הדין החל במקום התאונה"; האם - הדין הישראלי, היינו - חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד"); או, שמא - הדין הזר, הדין הפלסטיני, היינו - חוק הביטוח הפלסטיני.
4. בכתב התביעה נטען כי התאונה ארעה "בתחומי מדינת ישראל". הנתבעת חולקת על כך, ובדיון שהתקיים לפני ביקש התובע להסתמך על הטענה שהכביש הנדון כפוף לשליטה בטחונית ואזרחית ישראלית מלאה.
5. בכל מקרה, לטענת התובע הוא זכאי לפיצויים בגין נזק הגוף שנגרם לו בתאונה הנדונה בה נחבל בכל חלקי גופו, ובעיקר - בצוואר, בראש, בגב בחזה, בכתפיים, בברכיים וביד ימין, וגם - ניזוק מבחינה נפשית.
6. הנתבעת, מבטחת השימוש התחבורתי ברכב בו נהג התובע, איננה חולקת על עצם החבות שלה בגין התאונה, ובלבד ששאלת קיומו של הנזק, שיעורו והפיצויים שיפסקו יידונו לפי 'דין המקום'; לעמדתה - הדין הפלסטיני.
7. בעקבות התאונה הובהל התובע באמצעות אמבולנס לבית חולים בקלקיליה.
8. לצורך בדיקת התובע ומתן חוות דעת רפואית לעניין הנכות אשר נגרמה לו כתוצאה מהתאונה, מונו מטעם בית המשפט בנדון מומחים רפואיים בתחומי הרפואה הבאים: אורתופדיה, נוירולוגיה ופסיכיאטריה. המומחית הרפואית בתחום הפסיכיאטריה זומנה למתן עדות לפניי בחקירה על חוות דעתה.
9. הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הנכות הרפואית שנגרמה בתאונה, שיעור הנכות התפקודית שנגרמה בגין התאונה על רקע מצב בריאותו של התובע קודם לתאונה.
10. העדויות הראשיות בנדון נמסרו בתצהירים; תצהיר שנתן התובע ותצהיר שנתן אביו. התובע ואביו נתנו עדות בחקירה לפניי.
11. כאמור, אין בין הצדדים מחלוקת בשאלת עצם קיומה של חבות, אלא לגבי הדין החל והיקף הנזק והפיצויים; ובהתאם, הדיון בפסק דין זה יתמקד תחילה בשאלה מהו "הדין החל במקום התאונה"; ובהתאם לדין שאקבע, אעסוק בהמשך הדברים - בנזק הגוף שנגרם בגין התאונה, שיעורו, וגובה הפיצויים שיש לפצות את התובע בגינו.

ב. "הדין החל במקום התאונה" - הוא הדין הפלסטיני

1. כפי שיפורט להלן, עובדתית - אני מוצא כי התאונה ארעה על כביש שמוביל מהיישוב צופים מערבה (או - בפניה אליו כשמגיעים מהמחסום הצה"לי); שטח שהוא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, שמבחינת סיווגו לענייננו, יש לראותו כ'שטח C'.
2. נהג הרכב הפוגע, הנתבע 1, הוא יליד 23.12.1934 ['טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים' של המשטרה]; היינו, במועד התאונה, 6.5.2015, כבר היה בן למעלה מ-80 שנה. הנתבעת מציגה בראיותיה נוסח הודעה למשטרה מיום 21.6.2015 שמיוחס לנתבע 1 [נספח 5 למוצגי הנתבעת].
3. בעקבות הגשת התביעה שלחה הנתבעת במחצית שנת 2016 חוקר פרטי מטעמה שלפי תצהיר החוקר שוחח עם הנתבע 1 והקליט אותו פעמיים: ביום 6.7.2016 – בביתו, וביום 15.9.2016 – במסגרת ביקור "במקום האירוע". כתב ההגנה שהוגש בנדון הוגש ביום 27.7.2016 מטעם הנהג, הנתבע 1, והמבטחת של השימוש ברכב, הנתבעת 2 - יחדיו.
4. החלטה ראשונה על הגשת ראיות בנדון ניתנה ביום 16.5.2022, ובהמשך ניתנה החלטה שנייה בענין זה ביום 20.2.2023.
5. ראיות התובע הוגשו בנדון ביום 20.11.23, כשהנתבע 1 היה כבן 89.
6. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 14.2.24 הגישה הנתבעת ראיות מטעמה, וטענה כי הגשת הראיות התעכבה, בין היתר, בשל כך שהנתבע 1, הנהג המבוטח, שהוא כבר כבן 90, מסרב לשתף פעולה. במקביל ביקשה הנתבעת לזמן את הנתבע 1 כעד מטעמה מבלי למסור תצהיר שנתן, שכן איננו משתף פעולה, ומכאן - שאיננו בשליטתה.
7. בקדם משפט מיום 12.3.24 הודע מטעם הנתבעת, שהיא מבקשת גם להגיש את הודעות הנתבע 1 והתובע במשטרה, וכי תשלים את הגשת תיק המשטרה כולו. איפשרתי לצדדים להשלים ראיות לענין מיקום התאונה, ולגבי הדין לפיו תידון התביעה.
8. ביום 12.12.24, שלושה ימים טרם דיון ההוכחות בנדון, הודיעה הנתבעת כי נמסר לה שהנתבע 1 נפטר, וכי אתמול (יום 11.12.24) נערכה לוויתו. הנתבעת ביקשה, בנסיבות, לזמן את קצין המשטרה שלטענתה חקר את הנתבע 1 - למתן עדות מטעמה. אציין כי הנתבעת הודיעה כי בכוונתה להגיש את תיק המשטרה במלואו. לא ראיתי שבסופו של דבר - תיק המשטרה הוגש, והנתבעת לא עמדה על חקירת קצין המשטרה.
9. לבקשת הנתבעת, עיינתי בפתח דיון ההוכחות מיום 15.12.24 בדו"ח חקירה שערך חוקר פרטי בשנת 2016, שביקשה לעכב בו את העיון.
10. להלן החלק הרלוונטי בהחלטתי בפתח דיון ההוכחות בנדון מיום 15.12.24 - לענין תמלילי הקלטה נטענת של שיחות שלכאורה ערך החוקר עם הנתבע 1.

"3. היום יישמעו העדים בפניי:

מטעם התובע – התובע עצמו, אביו ומומחית בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

מטעם הנתבעת – הנתבעת מבקשת שתישמע עדות החוקר.

4. בעניין הבקשה לעכב עיון עפ"י הילכת סויסה, אבהיר מספר דברים.

דו"ח חוקר איננו יכול להוות ראייה לתוכנו, להבדיל מקיומו, באשר כולו עדות שמיעה בכל הקשור למאורעות שרלוונטיים לתביעה, אם לגבי התאונה בזמן אמת ואם לגבי דברים אחרים. מה כן יכול להוות ראייה שקשורה לחוקר, זה רק ראייה אובייקטיבית שהחוקר גבה, צילם, הקליט ומצרף תצהיר שעשה זאת כדין.

5. במקרה שלנו, הנתבעת צירפה תצהיר אחד ושני דו"חות חקירה ו- 3 הקלטות של שיחות לכאורה שערך החוקר עם הנהג, הנתבע 1 זכרונו לברכה, וחייל מג"ב.

6. כמובן, לפי הדין, הקלטות אלה יש להשמיע לעדים שלכאורה אמרו אותם.

7. הנתבעת בחרה שלא להזמין את חייל המג"ב, ולכן אני כבר אומר שהם לא יוכלו לעשות שימוש בהקלטתו (עכשיו אני שומע מפי ב"כ הנתבעת שהחייל לא אותר).

8. לגבי הנתבע 1 קיימות שתי הקלטות שהדיון בהם יותר מורכב. הנתבע 1 נפטר אך לאחרונה והנתבעת טוענת שבנסיבות כאלה ראוי להסתמך על אמירתו בהקלטות כראייה לתוכנם.

9. הואיל ולצורך הבקשה האם להתקדם במתווה סויסה או לא, אינני נדרש למתן החלטה לגבי קבילות הראיה ללא עדות הנתבע 1 (כמובן, הנתבע 1 לא יעיד בנדון), ועל מנת למנוע מצב שהתובע משיב לראייה שעוד לא החלטתי אם לקבל אותה או לא, בשלב זה אני מאשר עיכוב הצגת המסמכים לתובע.

10. המסמכים כולם יוצגו לתובע לאחר שמיעת עדות התובע מכמה סיבות:

האחת, שעל מנת לתת החלטה לאחר שהיה לתובע יומו בהתייחסות מלומדת לשאלת הקבילות של התמלול של ההקלטה, ראוי שהתובע יוכל לראות את המסמכים והוא אכן יראה אותם.

השנייה, שבמתן פסק דין בהתייחסות בית המשפט לקבילות הראייה ו/או למשקלה, ראוי שהראייה תהיה גלויה בתיק, הגם שבהחלט יתכן שאפסוק שאיננה קבילה.

11. בעצם השאלה מתמקדת בתמלול של שתי השיחות לכאורה בין הנתבע 1 ז"ל לבין החוקר. היום, לא אשמע את עדות החוקר באשר אני רוצה קודם לתת לתובע להשיב להתייחס לבקשת הנתבעת לצרף את התמלול כראייה, והתובע יודיע בהתייחסותו אם הוא עומד על חקירה החוקר, והחלטתי תתייחס גם לשאלה הזו. היום עדות החוקר מיותרת".

1. במהלך שמיעת סיכומי הצדדים עמד התובע על הטענה שמקום התאונה הינו שטח שבשליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית מלאה, ועל כן, לשיטתו - דין מקום התאונה הוא הדין הישראלי. לעומתו, הנתבעת טענה כי לא הוכחה הגדרתו הטריטוריאלית של הכביש במקום בו ארעה התאונה, וכי גם אם יקבע כי לא מדובר בשטח שהוא בשליטה פלסטינית מלאה, מדובר בתאונה שארעה באיו"ש. לטענת הנתבעת, על פי הדין, בתאונת דרכים שמתרחשת באיו"ש בה נפגע פלסטיני (להבדיל - מישראלי או תייר), דין מקום התאונה הוא הדין הפלסטיני; זאת - גם אם יקבע כי בענייננו מדובר ב'שטח C'.
2. בעקבות דיון ההוכחות, בהחלטה מיום 28.1.25, איפשרתי לנתבעת להגיש את תצהיר החוקר ותמלילי הנתבע 1 לתיק בית המשפט, והבהרתי כי אין בעצם הגשת האמור כדי להביע דעתי לענין קבילות או משקל הדברים המוגשים כראיה בנדון.
3. ובכן, לאחר עיון בתצהיר החוקר ובתמלול ההקלטות, אני מקבל אותם כראיה לעצם קיומם, אך לא - לאמיתות תוכנם.
4. אציין כי מעיון בתמלילים עולה כי הנתבע 1 מדבר בשיחה הראשונה על תאונה שארעה בירידה מצופים - לפני המחסום (לפני – מכיוון הגעתו של הנתבע 1; היינו – לאחר שהתובע עבר את המחסום): "אני ירדתי פה לכיוון החיילים... לכיוון הירידה לכיוון המחסום... הוא בא מלמטה כן...". אמנם נחזה שהחוקר מבקש לשכנע את הנתבע 1 כי מדובר בתאונה שארעה לפני מפגש התובע עם החיילים, אך הנתבע 1 מבהיר - שאחרי: הנתבע 1: "ירדתי ראיתי אותו יורד מ, ז"א עולה"; החוקר: "לפני לפני החיילים"; הנתבע 1: "תיכף אחרי שהוא השתחרר מהחיילים בשביל לעלות אני ירדתי"; החוקר: "אחרי החיילים, עבר, התאונה היתה לפני החיילים או אחרי?"; הנתבע 1: "אחרי החיילים" (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 2 לתמלול מיום 5.6.2016].
5. כך גם מתאר החוקר בתצהירו את הבנתו את השתלשלות האירועים כפי ששמע מהנתבע 1 בשיחה הראשונה (מיוני 2016): "לדבריו, הוא נהג ברכב המבוטח בירידה מהישוב צופים וכ-100 מ' לפני המחסום הבחין בעגלה עם סוס ועליה התובע..." (ההדגשות בקו – הוספו) [סעיף 4 לתצהירו].
6. לגבי השיחה השניה, אני מוצא שנחזה מעיון בתמליל שלה - ניסיון הובלה של החוקר את הנחקר, את הנתבע 1, במגמה 'להרחיק' את התאונה כך 'שתתרחש' מעבר למחסום (טרם שהתובע עבר אותו); אך דווקא ניסיונו זה מבהיר את ההיפך; כלהלן: החוקר (שואל לגבי המקום שבו ארעה התאונה): "זה שטח פלסטינאי או מה"; הנתבע 1: "אני יודע? אני גר פה בצופים הרי אני גר אני יודע מה?"; החוקר: "זה נחשב לשטח מה?"; הנתבע 1: "איך?"; החוקר: "זה שטח שלהם או זה רגע מכוניות פלסטינאיות עוברות פה?"; הנתבע 1: "עוברות פה גם בטח עם אישור אבל"; החוקר: "באישור"; הנתבע 1: "באישור"; החוקר: "אהה רגע"; הנתבע 1: "בלי אישור הם לא יעברו" [עמ' 2 לתמלול השיחה שנחזית להיות בשטח - מיום 15.9.2016].
7. המיקום של התאונה כ-150-100 מטר אחרי המחסום, בעליה לכיוון היישוב צופים - נתמך בעדות התובע, לפיה כשארעה התאונה כבר עבר את המחסום [עמ' 77, 78 לפרו']. אף שהנתבעת מבקשת בחקירה מטעמה להקשות על התובע, הוא עומד בגרסתו; כשהוא נשאל: "אז עדיין לא עברת את המחסום לכיוון ישראל?", ומשיב: "לא. עברתי המחסום ונכנסתי בערך 100, 150, 200 מטר. (לא ברור), ככה"; ושוב מבררים עמו: "אז היית בתוך שטח המחסום?", והוא מבהיר: " בקדימה. לבפנים " [ עמ' 80 לפרו']. כך גם בעדות אביו שלגרסתו הגיע למקום בסמוך לאחר התאונה [בעמ' 103 לפרו'].
8. כאן המקום לצטט מהודעתו של הנתבע 1 בהודעתו למשטרה משנת 2015, שהיא גרסתו הראשונית לתאונה: "אותו היום הייתי צריך להחליף את הרכב שלי, ירדתי מכיוון הבית (היינו - מכיוון היישוב צופים) לכיוון כ"ס, העיקול שלפני המחסום אני רואה את הסוס עם העגלה, מתחילים הסוס עם העגלה התחילו להשתולל, אח"כ נסענו לאט לאט לברוח ממנו, לא הצלחתי, הוא נכנס בי עם העגלה..." (ההדגשה בקו - הוספה). יש לציין כי גם מהודעת התובע במשטרה - עולה כי אין מחלוקת בינו לבין הנהג, הנתבע 1, לענין מיקום התאונה ב "עיקול" הכביש שיורש מצופים, היינו – לאחר שהתובע עבר את המחסום (התובע לא עומת בחקירתו מול הודעה זו, אולי משום שהיא תואמת את עדותו) [נספח 5 למוצגי הנתבעת]. לשון אחר, בפשטות – לגרסתו בהודעתו במשטרה - הנתבע 1 התכוון לנסוע לכפר סבא, ונסע על הכביש המוביל מערבה, ובעיקול שמצוי עליו ארעה התאונה.
9. במבט מלמעלה, אפנה לכך שהנתבעת שמוחזקת כמי שידעה את גילו של הנתבע 1, לפחות כבר מ-2016, בחרה במהלך השנים הארוכות של ניהול התביעה - למרות גילו המתקדם - שלא לבקש להקדים את שמיעת עדותו. בחירה זו יש להחזיק נגד הנתבעת; במיוחד במקרה כבענייננו, שבו - כשאנו מבקשים להפיק תובנות מחקירת המבוטח, הנתבע 1 (על רקע הודעתו במשטרה), עולה מהעיון בה, כאמור - שאיננה תומכת בטענת המבטחת, הנתבעת, כי התאונה ארעה לפני שהתובע עבר את המחסום. על רקע הדברים האלה, יובהר כי אינני מקבל כראיה לאמיתות תוכנם את התמונות שצורפו לתצהיר החוקר, שלכאורה סומנו על ידי הנתבע 1; ואציין גם שלא ברור מהתמונות - איזה צד של המחסום נראה בהן.
10. לסיכום: אני מוצא כי התאונה ארעה על הכביש המוביל מערבה מהיישוב צופים או בהסתעפות ממנו. על פי מפות שהוצגו היישוב צופים הוא בגדר 'שטח C', היינו – בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה. מצאתי כי גם הכביש המדובר ומקום התאונה הם בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית (מכוניות פלסטיניות נוסעות בו רק "באישור", והן מגיעות אליו מהשטחים - רק לאחר שעברו מחסום צה"לי). התאונה ארעה לאחר שהתובע, תושב הרשות, שהגיע מעיר מגוריו עם סוס ועגלה - עבר את המחסום הצה"לי, והחל לטפס בכביש העולה מהמחסום, על מנת לפנות ימינה לכיוון היישוב צופים, כדי להגיע לשטחים חקלאיים שמשפחתו מחזיקה בסמיכות ליישוב צופים.
11. מהו סיווג הכביש במקום בו ארעה התאונה - מבחינה טריטוריאלית?
12. ובכן, אינני מקבל את טענת התובע בכתב התביעה כי בנסיבות שהוכחו התאונה הנדונה ארעה "בתחומי מדינת ישראל".
13. ככל שהתובע מבקש לטעון, מה שמוקשה על פי הגיון תפיסת הדין, שתאונת דרכים שמתרחשת בכביש בתחומי איו"ש המוביל לישראל, ומצוי בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית 'מלאה' היא בבחינת "תאונה בישראל", היה עליו להביא תעודת עובד ציבור מאת המינהל האזרחי שמאשרת אמירה כזאת; והוא בחר לא לעשות כן.
14. ממה שכן הוכח בענייננו, אני מוצא כי מדובר בתאונה שארעה בתחומי איו"ש, מעבר לגבולות הקו הירוק, ועל כן, גם אם מדובר במקום שהוא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית ב'האזור' או 'האזורים' כהגדרתם בחוק הפלת"ד, הרי שלפי תפיסת חוק הפלת"ד - אין מדובר בתאונה שניתן לכנותה תאונה שארעה בישראל.
15. בהתאם, תישאל השאלה האם ניתן לראותה כתאונה ש"כאילו ארעה בישראל". והתשובה לשאלה זו היא: לא.
16. הוראת סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד מאפשרת תפיסה של "כאילו" רק במקרה בו הנפגע בתאונה הוא ישראלי או תייר חוץ: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל;" (ההדגשה בקו – הוספה).
17. בהסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם בקהיר בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום כ"ג באייר התשנ"ד (4 במאי 1994) (כתבי אמנה 32, עמ' 2) מסווגים השטחים באיו"ש לפי שלושה סוגים 'טריטוריאליים': A, B ו-C. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים שהיישוב צופים עצמו מצוי ב'שטח C'. בהתאם, אני מוצא כי - גם אם עובדתית הכביש המוביל מהיישוב צופים מערבה לכיוון ישראל (לרבות הפניה ממנו עד למחסום שכאמור התובע כבר עבר) הוא בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית 'מלאה', יש לסווגו תחת אחד משלושת סוגי השטחים: A, B ו-C. אשר על כן, אני קובע כי גם הכביש במקום בו ארעה התאונה נחשב כמתחם שהוא בתחום 'שטח C', כמשמעו בהסכם (לעיל ולהלן: "שטח C") .
18. מה "הדין החל במקום התאונה" במקרה של תאונת דרכים בה ישראלי פוגע ברכבו בפלסטיני ב'שטח C'? את התשובה לכך נמצא בפסיקת בית משפט העליון בענין רע"א 1667/09 פלונית נ' פלונית (פורסם; 2.8.2010) (להלן: "ענין פלונית"), כמפורט להלן.
19. ב-בש"א (מחוזי י-ם) 3061/08 ש'.ס' (קטינה) נ' נתשה מרשד (פורסם; 20.7.2009) (להלן: "ענין מרשד") דן כב' השופט יוסף שפירא במקרה בו ישראלי פגע בהולכת רגל פלסטינית באזור C, וקבע כי הדין החל הוא הדין הפלסטיני. בענין פלונית דחה בית משפט העליון דחה את הערעור שהוגש על פסיקתו של בית משפט המחוזי בענין מרשד; כשהמשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, קבע והבהיר כי: "כפי שפורט בעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בתיק זה, ההסכמים המדיניים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית (שנטמעו בהסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, כ"א 33, 1071 (נחתמה ב-1995)) קובעים, בין היתר, שסמכויות הביטוח בשטחי יהודה ושומרון (למעט יישובים ישראליים ואתרים צבאיים) יועברו לידי הרשות הפלסטינית. לאור הסכמים אלה בוצעו שינויי חקיקה מתאימים על-ידי הממשל הצבאי באזור יהודה ושומרון (אשר העיקרי שבהם הוא מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995) וכן בוצעו תיקוני חקיקה בדין הישראלי ( חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה) , התשנ"ה-1994; חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית) (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998). היום אף אין מחלוקת של ממש כי חוק הרשות משנת 2005 נחקק כדין וכי התאונה אירעה לאחר חקיקתו".
20. בספרו 'תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים' (מהד' 5, 2020), מבהיר המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין, את תחולת הדין במקרה של תאונה בה נפגע פלסטיני ('נפגע שאינו ישראלי') בתאונת דרכים בשטחי הרשות [בעמ' 86]: "לעומת זאת, מקום בו הנפגע בתאונה שאירעה בשטחי הרשות אינו "ישראלי" או "תייר חוץ", למשל תושב השטחים, הרי בהעדר החרגה מן התחולה הטריטוריאלית של חוק הפיצויים תחול הוראת פקודת הביטוח שבהתאם לה הדין החל על התאונה הוא דין המקום. סעיף 3(ג) הוסף לפקודה בעקבות הסכם הביניים והוא בא להגשים את הוראות ההסכם שבמסגרתו לקחו על עצמם הפלסטינים להנהיג שיטת ביטוח חובה באחריות מוחלטת ולהקים גם קרן פיצויים סטטוטורית. הדין החל אפוא מכוח הוראת סעיף 3(ג) ("הדין החל במקום התאונה") הוא דין הפיצויים הפלסטיני. דין זה חל בכל שטחי הרשות "A, B, C.
21. ניתן היה לעצור כאן, ולאפשר לצדדים 'להתכתש' לגבי התשובה לשאלה: מהו הדין הפלסטיני; שבראייתו כ'דין זר', לפי הדין - על התובע להוכיחו.
22. אך, בנסיבות ענייננו, אני מוצא כי דרישה כזאת תהיה לא מידתית; זאת, הן בשל "גילו" של תיק זה, והן באשר אין מדובר בדין זר איזוטרי או אקזוטי. המציאות מלמדת שבשל תדירות המקרים המובאים לפתחם של בתי המשפט בישראל, ראשי הנזק ותנאי הוכחתם על פי חוק הביטוח הפלסטיני - ידועים ושגורים למותבים השונים בישראל העוסקים לעיתים תכופות במתן הכרעות ופסיקות על פי דין זה. אפנה לכך שמסיכומי הנתבעת עולה כי היא מוצאת להתייחס להוראות חוק הביטוח הפלסטיני בחיתוכם האפשרי לענין ההיוון ולענין ראש הנזק של כאב וסבל בנדון - גם בהיעדר חוות דעת להוכחת הדין הפלסטיני.

ג. המצב הרפואי של התובע והנכויות הרפואיות

1. בענייננו מקרה בו התובע סבל עוד טרם התאונה מנכויות וקשיים, מה שקרוי 'מצב עבר'.
2. על פי חוות הדעת שניתנו בנדון, מעיון בתיעוד הרפואי עולה כי ביום 8.11.1999 (16 שנה קודם לתאונה הנדונה; בהיותו כבן 9) היה התובע מעורב בתאונת דרכים כרוכב על עגלה עם סוס. לאחריה התלונן התובע על כאב בצוואר ובגב התחתון ותועדה הגבלה בטווח תנועות ע"ש מתני. התחלואה של התובע בעמ"ש מצוינת במסמכים רפואיים עד לשנת 2006; עם זאת, CT צוואר מיום 27.7.2001 פורש כתקין.
3. התובע הגיש בזמנו לבית המשפט תביעה בגין נזק גוף בתאונת הדרכים משנת 1999 [ת"א (שלום ת"א) 16185-10-11] (להלן: "התביעה הקודמת"), שבעקבות הגשתה - מונו באותו תיק מספר מומחים רפואיים בתחומי רפואה שונים לבדיקת התובע.
4. בראיות הנתבעת הוצגו חוות הדעת הרפואיות שניתנו בתביעה הקודמת. כך, הוצגה 'חוות דעת פסיכיאטרית' שנתן ביום 5.3.2014 (כשנה טרם התאונה) ד"ר דניאל גרופר, בעקבות מינויו מיום 3.1.2013 כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתביעה הקודמת. ד"ר גרופר בדק את התובע ביום 4.12.2013, בשל תביעתו על נזקיו בתאונה שעבר כקטין בשנת 1999, ובין היתר, תיעד בפרק 'תלונות עיקריות מאז התאונה ומהלכן': "הפרעות במצב הרוח: מאז התאונה הוא מתלונן על מצב רוח ירוד. כלום לא מעניין אותו. הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש. אומר ש"לא אוהב את החיים האלו רוצה למות אבל לא יודע איך". כשנשאל מה עושה לו טוב אומר שרק להישאר לבד".
5. בעקבות הבדיקה והעיון במסמכים הרפואיים, מצא ד"ר גרופר לציין בחוות דעתו בפרק ה'דיון': "יש לציין שההערכה היתה קשה במיוחד עקב שיתוף פעולה לקוי מצד הנבדק, הגזמה ניכרת ותיעוד רפואי דל ובחלקו בלתי קריא". להלן הדיון שד"ר גרופר עורך כשנה בלבד טרם התאונה בענייננו:

"פנה לאחר התאונח למס' רופאים בקופ"ח ו/או רופאי חדר מיון עם תלונות על כאבי ראש וצוואר, והתעוררויות בלילה, אך יש לציין שרוב המסמכים כתובים בכתב יד וכאמור בקושי קריאים.

לאחר התאונה היה בטיפול אצל נוירולוגים לילדים בבית חולים [שם בית החולים] שהתרשמו מהפרעה פוסט טראומתית, ולאחד מכן טופל אצל מס' פסיכיאטרים מהמיגזר הערבי כשנראה שרציפות הטיפול היתה קשה עקב מיגבלות התנועה בשטחים.

יש לציין שמס' שנים לאחר התאונה החל לסבול גם מהידרוצפלוס שנותח ומהתקפים אפילפטיים שלהערכתו של מומחה שמונה בתיק זה בתחום הנוירולוגי אינם קשורים לתאונה הנדונה. קשה להפריד בין סימפטומים התנהגותיים הנובעים משינוי אישיותי כתוצאה מההפרעה הפוסט טראומתית (מה עוד שלפי הדיווח המשיך בלימודיו לפחות עד גיל 15) לבין סימפטומים נוספים הנובעים מהבעיות הנוירולוגיות שהתווספו בהמשך והשלכותיהן, כך שמדובר בגורם קושי נוסף להערכת הנכות הנפשית כתוצאה מהתאונה הנדונה.

תלונותיו של הנבדק במשך השנים היו על הפרעות בשינה, על מצב רוח ירוד, על סף גירוי ותיסכול נמוכים (שבאו לידי ביטוי בהתפרצות שאירעה במרפאתי במהלך הבדיקה), על חרדות עם תגובות הימנעות, על שיחזורים של התאונה, על כאבי ראש וסחרחורות, ועל הפרעות בזיכרון שהיו מוגזמות ובלתי סבירות בעת הצגתן בפני).

לאחד פגישות ספורות אצל פסיכיאטרים בשטחים פנה לטיפול אצל פסיכיאטר העובד בשכם ושמטפל בו עד היום. הפסיכיאטר מתאר תלונות על כאבי ראש, עצבנות, הפרעות שינה עם סיוטים, הסתגרות, הפרעות בריכוז ומחשבות חוזרות על התאונה. במכתב אחרון שהוצג בפני מתאריך 27.11.13 הפסיכיאטר מאבחן את הנ"ל כסובל מהפרעה שלאחר זעזוע מוח וחבלת ראש ומציין שהוא מטפל בו בפסיכותרפיה תמיכתית, בטיפול התנהגותי ובשיקום סוציאלי במקביל לטיפול תרופתי.

יש לציין שאם תיאור הטיפול של אותו פסיכיאטר אכן משקף את פני הדברים התנהגותו של הנבדק במהלך בדיקתו אצלי היתה מוגזמת מאוד, כיוון שלא ניתן היה לנהל איתו שיחה שוטפת, אמר שעצם הדיבור על התאונה ועל קשייו מרגיזים אותו, ואכן לאחר פרק זמן לא ארוך התפרץ וקטע את חמשך הבדיקה.

הבדיקה עצמה היתה קשה, עם שיתוף פעולה משתנה ולא יציב לכל אורכה. בתחילה לא שיתף פעולה כלל, ישב ראש מורכן ולרוב השאלות ענה בקצרה בסיגנון "לא יודע" או "לא זוכר". בהמשך נתן תשובות רלוונטיות יותר (אם כי קצרות ודלות) ולאחר כ-45 דקות בדיקה (שהתחילה באיחור רב עקב איחורו) התפרץ ללא כל התראה ונרגע רק לאחד מאמצים רבים של אביו שנמשכו כרבע שעה. בתחילה סירב לחזור להמשיך בבדיקה כשהוא אומר שהדיבור על התאונה מעורר בו מתח, ולאחר מכן נכנס לחדר אך לאחר כעשר דקות נאלצתי להפסיק את הבדיקה כי הוא התחיל שוב הפעם להראות סימני רוגזנות וקוצר רוח.

בבדיקה עצמה נראה בגילו, הופעה מסודרת. מודע ותפקודים קוגניטיביים לא ניתן היה לבדוק. אפקט מתוח ודיספורי עם סף גירוי ותיסכול נמוכים ללא מחשבות אובדן קונקרטיות. אין הפרעות במהלך או תוכן חשיבה ואין הפרעות בתפיסה. שיפוט ותובנה בגדר הנורמה (בכפוף לתנאי הבדיקה)".

1. ד"ר גרופר ייחס לתובע בגין התאונה משנת 1999 נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 10% לפי הוראת סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל, באשר מצא כי התובע סובל משילוב של הפרעה פוסט טראומטית הנובעת מהתאונה, עם הפרעות התנהגות הנובעות מבעיות נוירוכירורגיות שאינן קשורות לתאונה.
2. בגין התאונה משנת 1999 מונה בתביעה הקודמת גם מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, פרופ' אבינעם רכס. המומחה מתאר בחוות דעתו מיום 13.3.2013 את התאונה בשנת 1999, בה הופל התובע לרצפה ונחבל בפניו, ללא אובדן הכרה, כשבבית החולים לא תועד כל חסר נוירולוגי. לפי חוות דעתו נבדק התובע בבית החולים מאיר בשל אירוע של איבוד הכרה. הועלה חשד כי מדובר באפילפסיה והוחל טיפול עם .TEGRETOLביום 19.2.2001 אושפז התובע בבית חולים מאיר בשל אירוע של פרכוס כללי. לאחר חידוש הטיפול התרופתי אובחן שוב כ- P.T.S.D וחודש הטיפול נגד אפילפסיה.
3. פרופ' רכס מתאר גם את ההיצרות שנמצאה במוח של התובע בשנת 2005, באקוודוקט, עם הידרוצפלוס חסימתי והרחבת חדרי המוח הצדדיים והחדר השלישי; מצב שחייב התערבות לניקוז נוזל המוח באמצעות ניתוח אנדוסקופי של Ventriculostomy של החדר השלישי במוח.
4. פרופ' רכס מציין גם את הבצקת שהתגלתה אצל התובע בעצבי הראייה בשתי העיניים בבדיקת קרקעיות העיניים משלהי 2005. הוא מציין כי המומחה הרפואי שמונה בגין התאונה משנת 1999 בתחום הראייה, מצא כי אין קשר בין התאונה לבין הממצא בעיני התובע. שני המומחים, הן פרופ' רכס שכאמור מונה בתביעה הקודמת בתחום הנוירולוגיה, והן פרופ' ארנה גייר שמונתה בתביעה הקודמת בתחום העיניים - לא מצאו לייחס לתובע נכות צמיתה בגין התאונה משנת 1999. המומחית בתחום העיניים מוצאת כי הניתוח שעבר התובע, כאמור, פתר את הבעיה של הלחץ התוך עיני ממנו סבל התובע.
5. מומחה רפואי רביעי, שמונה מטעם בית המשפט בתביעה הקודמת בתחום ה-א.א.ג, ד"ר דניאל ציק, מצא לייחס לתובע נכות בשיעור של 10% בגין סחרחורות על פי הוראת סעיף 72(4)ב-I לתקנות המל"ל, כש-3/4 מסך הנכות הוא מצא לייחס לתאונה משנת 1999, ו-1/4 - ע"ח ההידרוצפלוס שנמצא אצל התובע בשנת 2005.
6. לסיכום, לפי חוות הדעת שהוצגו מהתביעה הקודמת, לתובע 'מצב רפואי' קודם לתאונה הנדונה בענייננו, שמתאפיין בנכות משוקללת של 19% [10% + 10%]. כפי שאראה להלן, נכות העבר של התובע מגעת ל-30%.
7. אם נחזור לתאונה הנדונה בענייננו, מיום 6.5.2015, התובע גורס שאיבד בתאונה את הכרתו, והתעורר רק באמבולנס שפינה אותו לבית החולים. על פי גרסתו, נפגע בתאונה בראש, בגב, בחזה, בכתפיים, בברכיים וביד ימין, ואיבד הכרתו.
8. לפי הרישומים הרפואיים, היה התובע בהכרה מעורפלת במשך מספר שעות גם בבית החולים בשטחים אליו פונה. בהמשך היה במעקב ובטיפול אצל רופאי משפחה, רופא אורתופד, כירורג, ונוירוכירורג של בית חולים בלינסון.
9. לפי הרישום בתיק של מרפאת נוירוכירורגיה בבית חולים בלינסון, התובע התלונן על סחרחורת, הקאות, כאבי ראש, סיוטים בלילה, רעשים באוזניים, עצבנות ניכרת, הפרעה בתפקוד המיני, ירידה בתחושת הריח וירידה בתחושת הטעם, כאבי גב תחתון עם הגבלה בטווח תנועה, כאבים ביד ימין וחגורת הכתפיים. התובע גם מטופל בטיפול פסיכיאטר עקב חשד ל-P.T.S.D.
10. לפי הרישומים, בעקבות התאונה עבר CT של עמ"ש צווארי ומותני - ללא ממצא טראומטי. במקביל הוא טופל על ידי מומחה פסיכיאטרי עקב P.T.S.D וקיבל טיפול תרופתי.
11. לעדותו גם טופל מספר פעמים ע"י טיפולי פיזיותרפיה ללא הטבה.
12. כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה מונה בנדון פרופ' משה לוינקופף, שייחס לתובע בגין התאונה אובדן כושר עבודה מלא וזמני למשך 6-4 שבועות. המומחה העריך את דרגת נכותו הרפואית הצמיתה הכוללת בתחום האורתופדיה בגין התאונה ב-6%; זאת - בשיקלול הנכויות הצמיתות כלהלן:
13. 3.5% לפי הוראת סעיף 37(5)א' (חלקי) לתוספת ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) , תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בגין הגבלה קלה בטווח תנועה בחלק מהתנועות בעמוד שדרה צווארי.
14. 1.75% לפי הוראת סעיף 37(7)א' (חלקי) לתקנות המל"ל בגין הגבלה קלה בטווח תנועה חלק מתנועות עמוד שדרה מתני (הנכות שמצא אצל התובע מגעת ל-3.5%, אך מחצית ממנה ייחס - ל'מצב עבר').
15. 1% לפי הוראת סעיף 35(1) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל בגין הפגיעה בברכיים שמתבטאת בעדות לכאב פטלו פמורלי קל בעת בדיקת הברכיים.
16. כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה מונה בנדון ד"ר ברג מונל. המומחה מסכם בחוות דעתו ומציין כי התובע מתלונן על כאבי ראש חזקים בתדירות יומיומית, סחרחורות, כאבי גב, בעיות שינה, עצבנות, דיכאון, חרדות, התקפי זעם, הפרעות בטעם וריח, חוסר תפקוד, וירידה בזיכרון.
17. המומחה בתחום הנוירולוגיה מצא לייחס לתאונה הנדונה גרימת נכות לתובע בשיעור של 5% לצמיתות - עקב מצב לאחר חבלה בראש עם זעזוע מוח לפי הוראת סעיפי תקנות המל"ל, מותאם - בין 34א'(1) לבין 34א'(2). כשהוא מציין כי בקביעת הנכות – 'לקח בחשבון' את עברו הרפואי. המומחה ממליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה על מנת לקבל חוות דעת עבור האבחנה של P.T.S.D.
18. כמומחית רפואית בתחום הפסיכיאטריה מונתה בנדון ד"ר לובאד נסרין, שנתנה בנדון חוות דעת רפואית מיום 28.4.2019, שבסיכומה המליצה על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה, הערכה נוירו-פסיכיאטרית וביצוע מבחן MMPI.
19. המומחית קיבלה לידיה את סיכום ההערכה הנוירו-פסיכיאטרית מהמכון הלאומי לנפגעי ראש מנוב' 2020, והתברר לה כי לא נערך לתובע מבחן MMPI בשל היעדר גרסה מתוקפת של המבחן בשפה הערבית. בעקבות ממצאים אלה, ובהיעדר ידיעה אם מונה בנדון מומחה בתחום הנוירולוגיה, מסרה המומחית ביום 7.2.2021 חוות דעת משלימה, בה הבהירה כי לא מצאה כי ישנה אצל התובע נכות פסיכיאטרית הנוספת לנכות בשל פגיעת הראש.
20. המומחית הבהירה כי הנכות שמצאה אצל התובע הינה לפי הוראת סעיף 32(א)(1) לתקנות המל"ל: תסמונות נוירו פסיכיאטריות - אנצפלופתיה פוסט-טראומטית, תת-סעיף ד', המתאימים ל-40% נכות, בשל ליקוי קוגנטיבי וליקוי התנהגותי המפריע באופן משמעותי לתפקוד בעבודה ולקשרים, וזאת בדרגה התואמת בחומרתה לסיווג של דמנציה קלה. המומחית מבהירה כי ככל שמומחה בתחום הנוירולוגיה קובע נכות נוירולוגית בשל הפגיעה בתאונה הנדונה, אין לייחס בגינה נכות פסיכיאטרית נוספת, באשר להבנתה קיימת חפיפה מלאה בין הנכויות. המומחית מעריכה כי הנכות שנקבעה נובעת מפגיעת הראש, ככל שזו תימצא קשורה לתאונה ע"י המומחים בתחום הנוירולוגיה או הנוירוכירורגיה.
21. בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אל המומחית - לאחר שעיינה בחוות הדעת שנתן בנדון המומחה בתחום הנוירולוגיה, הבהירה המומחית כי לא מצאה אצל התובע נכות נפשית שיש לייחס לתאונה הנדונה, וכי התסמינים שתוארו לגבי התובע בתחום הנפש מוכרים במקרה של הפרעה לאחר חבלת ראש, "ואינם מתלכדים לכדי אבחנה פסיכיאטרית נבדלת מהנוירולוגית, ולכן גם לא לנכות בתחום הפסיכיאטריה, כפי שקבעתי בחוות הדעת שלי".
22. אציין, כי כבר מעיון בחוות הדעת המשלימה, עולה כי המומחית איננה נותנת אמון בממצאי המבחנים שעבר התובע כתואמים את פגיעת הראש שעבר התובע בתאונה עצמה; היא מציינת גם: "יתרה מכך לא התרשמנו לאורך המפגשים עימו מהנמכה קוגניטיבית קשה כפי שהוצגה על ידו" [סעיף 2א לחוות הדעת המשלימה]. המומחית מסבירה כי התובע תיאר תסמינים אופייניים לפגיעת ראש עם ביטוי נפשי על פי ה-DMS (כמו: הפרעה בתפקוד הרגשי, שינויים אישיותיים והפרעות גופניות), "עם זאת, לא ניתן להחליט באם כולם קשורים בתאונה שנושאת תביעה זו או שהיו קיימים לפני כן" [סעיף 2ב לחוות הדעת המשלימה].
23. התובע טוען כי מהעולה מחקירת המומחית יש לייחס לתאונה הנדונה 15% נכות נפשית. התובע מפנה לכך, שבמהלך החקירה המומחית הודתה שפגיעת הראש של התובע גורמת לתסמינים נפשיים [עמ' 21 שורות 14-12 לפרו'], ואף אישרה 'שניתנו לתובע מרשמים לתרופות פסיכיאטריות' [עמ' 20 שורות 9 ו-10 לפרו']. עוד מפנה התובע לכך, שהמומחית הודתה בחקירה 'אני אמרתי שיש לו נכות נפשית על סעיף 32 שזה תסמינים נפשיים אחרי פגיעת ראש' [עמ' 43 שורות 31-21 לפרו'], וכי המומחית אישרה בחקירה שהמצב של התובע מתאים לסעיף 32(א)(1) ד' לתקנות המל"ל [בעמ' 44 שורות 24-22 ובעמ' 45 שורות 10-1 לפרו'].
24. לעומת התובע, טוענת הנתבעת, כי מחקירת המומחית עולה כי אין להוסיף ולייחס לתובע נכות פסיכיאטרית מעבר לנכות הנוירולוגית שנקבעה לו. הנתבעת טוענת כי לאחר חקירה ארוכה על חוות דעתה לא שינתה המומחית מקביעותיה בחוות הדעת שנתנה ובתשובות לשאלות ההבהרה. הנתבעת מפנה לכך שהמומחית חזרה והבהירה שהתובע לא סבל מתסמינים דיכאוניים, וגם לכך שאישרה שקיים חסר משמעותי במסמכים רפואיים, וכן - לעובדה שרוב המסמכים היו ללא תעודת זהות. היינו - הם לא היו מסמכים 'כשרים' לכאורה, כאלה שניתן להכיר בהם כרשומה רפואית רצינית ושאפשר לסמוך על האבחנות שלהם. הנתבעת מפנה עוד לכך, שהמומחית ציינה שהתובע קיבל טיפול תרופתי שאינו תואם למצב שלו, כמו למשל טיפולים של ריטלין, כשהטיפול בריטלין לא רלוונטי למצב הרפואי ממנו סבל התובע. לטענת הנתבעת - בפועל, בסופו של דבר, המומחית לא שינתה מקביעותיה בחוות דעתה, ואף הבהירה כי 'הנכות שנותרה היא נכות נוירולוגית', וזו הנכות שנותרה בעקבות התאונה; לא נותרה נכות נפשית [עמ' 66 שורה 13 לפרו'].
25. הנתבעת מפנה לכך שהתובע התלונן על אותם סימפטומים שהוא מתלונן כיום, גם בעת שנבדק על ידי ד"כ גרופר, כעולה מחוות דעתו (כשנה טרם התאונה) [עמ' 7 לחוות דעתו]:

"הפרעות בשינה: אומר שמאז התאונה הוא סובל מהפרעות בשינה עם סיוטים שבמהלכם הוא חולם על מכוניות שפוגעות בו. צועק מתוך שינה ומתעורר, ואז הוריו באים לשבת לידו עד שהוא נרגע.

הפרעות במצב הרוח: מאז התאונה הוא מתלונן על מצב רוח ירוד. כלום לא מעניין אותו, הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש. אומר ש"לא אוהב את החיים האלו רוצה למות אבל לא יודע איך". כשנשאל מה עושה לו טוב אומר שרק להישאר לבד.

סף גירוי ותסכול גמוכים: מתרגז ומתפרץ כשאנשים פונים אליו. זורק חפצים בבית (שולחנות וכיסאות) מכה את אחיו אם הם מתקרבים אליו אך באופן כללי אומר שמפחד ומתרחק מאנשים.

רגישות לרעש: אין רגישות ספציפית לרעש אך מפריע לו כשהוא שומע אנשים מדברים וצוחקים כי זה מזכיר לו את העובדה שהוא לא צוחק יותר.

חרדות ותגובות הימנעות: מאז התאונה פוחד ממכוניות וסוסים ולא אוהב לצאת לרחוב מתוך פחד שיפגע מתאונה חוזרת.

שחזורים של התאונה: קיימים מאז התאונה ובעיקר כשהוא יוצא לרחוב או כשהוא שומע קול חקירת בלמים. אומר שקולות אלו מזכירים לו את התאונה כי זה צליל שהוא משחזר שוב ושוב. השיחזורים גורמים לו לדבריו להתעצבן ולצעוק והוריו צריכים לבוא ולהרגיע אותו.

כאבי ראש: קיימים לעיתים קרובות עם צריכת משככי כאבים שונים.

סחרחורות: מופיעות בעיקר במעבר ממצב ישיבה למצב עמידה.

ירידה בתפקודים הקוגניטיביים: אומר שמאז התאונה לא זוכר שום דבר (לא יודע איפה הוא גדל, לא מכיר את כתובת מגוריו, מתקשה לאמר את שמות אחיו ואחיותיו עם גילם, וכו')".

1. אזכיר כי על פי הדין, "בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה" [ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב(2) 164, 168; כמוזכר בענין ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.2005).
2. ובכן, שני המומחים בתחום הפסיכיאטריה שנתנו חוות דעת בעניינו של התובע בגין תאונות שונות (האחת – מ-1999 והשנייה מ-2015 - מתרשמים כי קיימת אצל התובע נטייה להאדרה; "הגזמה" בלשונו של ד"ר גרופר ו -"הקצנה". אצל שניהם קיים קושי לקשר בין מצבו של התובע כפי שמוצג להם לבין נסיבות התאונה שארעה, כשהמומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה לא מוצא לייחס לתאונה נכות כלל (בתביעה הקודמת) או מייחס נכות בשיעור של 5% בלבד (בתאונה בענייננו).
3. כפי שאבהיר בפרק העוסק בפגיעה התעסוקתית בנדון, מעיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, אמנם התרשמתי ממגמה של האדרה בעדות התובע, וגם בעדות אביו של התובע, אך כן מצאתי כי פגיעתה של התאונה הנדונה בתובע לפחות משתווה לפגיעתו בתאונה בשנת 1999 (בה לא איבד את הכרתו).
4. לאחר ששמעתי את עדי התובע, ולאחר עיון בחוות דעת המומחים וחקירת המומחית, אני מוצא לאמץ את ממצאי וקביעות המומחים בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה בחוות הדעת שנתנו בנדון, ולצד זאת - לייחס לתובע בגין התאונה הנדונה גם נכות פסיכיאטרית בשיעור של 10% - מתוך 40% נכות המיוחסת לתובע בתחום הנפשי, כמפורט להלן.
5. המומחית עצמה מבהירה בעדותה שאיננה יודעת למה לייחס את הנכות הפסיכיאטרית בשיעור של 40% שמצאה אצל התובע: "וחשבתי, אני גם לא התעלמתי ואני כן חשבתי שיכ ול להיות שיש לו פגיעה אחרי פגיעת ראש, מאחר ותואר מה שתואר. ואכן התייחסתי לזה בשיא הרצינות ולדעתי נתתי לו אחוזים מאוד נכבדים, אבל העניין הוא שאני לא יודעת להגיד מה קשור למה. יש לו עוד 2 תאונות לפני זה" [עמ' 42 לפרו']. מעדות זאת עולה כי לפחות חלק מהנכות הפסיכיאטרית שנמצאה אצל התובע – ניתן לייחס לתאונה הנדונה.
6. מאידך, עומדת המומחית על דעתה שהנכות הפסיכיאטרית שמצאה היא מקבילה לנכות נוירולוגית, כי היא תוצר של פגיעת ראש. וכפי שצויין גם בתאונה ב-1999 וגם ב הידרוצפלוס שהתבטא בהיצרות מעברים במוח שהצריכו ניתוח בשלהי 2005 – יש מקורות אפשריים לפגיעת ראש. אזכיר כי בגין התאונה הקודמת הוכרו לתובע 10% פסיכיאטרית ו-10% נכות בגין סחרחורות. אזכיר כי בגין התאונה בענייננו יוחסו לתובע 5% בגין נכות נוירולוגית בשל מצב לאחר חבלה בראש עם זעזוע מוח. לשון אחר, הנכות הפסיכיאטרית שמצאה המומחית בתחום הפסיכיאטריה עולה על סכימת הנכויות שייחסו לו המומחים בתחום הנוירולוגיה בגין פגיעות הראש שעבר בתאונות.
7. בנסיבות כאלה, ובהתחשב באובדן ההכרה בתאונה בענייננו, אני מוצא כי יהיה נכון לייחס לתובע 10% נכות פסיכיאטרית בגין התאונה הנדונה (מעבר לנכות הנויורלוגית שנקבעה לו, כאמור).
8. בהתאם, אני מעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה הנדונה - בשיעור 20% [6% + 5% + 10% = 19.63%]; כך גם – אני מאמץ את אי-הכושר המלא הזמני של חודש וחצי, שמצא המומחה בתחום האורתופדיה לייחס לתובע בגין התאונה.
9. עוד אבהיר כי עולה מסך העדויות, שלפניי כי לתובע 'מצב רפואי קודם' (אם בשל תאונה קודמת ואם בגין בעיות רפואיות אחרות שתוארו לעיל), שיש לייחס בגינו נכות רפואית - טרם התאונה - בשיעור של 30%, חלק ניכר ממנה - בתחום הנפשי.

ד. השתכרות התובע והפגיעה התפקודית

1. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי בגין התאונה נגרמה לתובע פגיעה תפקודית מסוימת, אך וודאי לא כזאת שהיא מתאפיינת באי-כושר מלא לעבוד, ובנסיבות ענייננו - אף פחותה מהנכות הרפואית שקבעתי.
2. התובע טוען כי הוכיח שלפני התאונה עבד בעבודות שיפוץ מזדמנות עם אחים שלו [בעמ' 84 לפרו' שורות 10, 24 ו-28]. התובע העיד שהשתכר בערך 500 ש"ח בממוצע ליום [עמ' 85 לפרו' שורות 9 ו-10]. גם אביו של התובע העיד שלפני התאונה התובע היה יוצא לעבוד עם אחיו, והשתכר בערך 500 ש"ח ביום עבודה [עדות האב בעמ' 108 לפרו' שורה 29]. התובע גם מפנה גם לפלט התנועות בחשבון הבנק שלו לתקופה 11.4.2011 עד 1.5.2015, שמעיון בו עולה כי מדי פעם היו הפקדות מזומנים, מה שלעמדתו, מוכיח שהוא קיבל כסף מזומן בגין עבודות שביצע והשתמש בו לקניות ולכל מיני דברים שהיה צריך.
3. לטענת התובע הוכח שהוא עבד טרם התאונה בעבודה פיזית; עבודה בשיפוצים שכללה גם הריסת קירות, הריסת ריצוף, הבאת חול ומלט, שמשמעו סחיבה של משקלים מאוד כבדים [עמ' 85 לפרו' שורות 20-17]. התובע מפנה לכך שהעיד לפניי שהוא היה הולך לעבוד כל יום במקום אחר, לא תמיד באותו מקום. הוא העיד שהיה מקום שהאחים היו מגיעים אליו הרבה לעבוד - ב-נ.י. [יישוב ישראלי מסוים בשטחים], אבל זה לא היה בהכרח באופן יומיומי. כל יום קראו להם למקום אחר והם היו הולכים לעבוד.
4. התובע טוען כי בעקבות התאונה, בשל נכויות שנגרמו לו במספר תחומים רפואיים, נפגע קשות כושרו לעבוד. לטענת התובע הוא הוכיח כי מאז התאונה הוא סובל מהגבלות תנועה בצוואר, בגב, בברכיים, ושהוא סובל מכאבי ראש קשים יומיומיים ממתח, מחרדות, מסיוטים, מקשיי שינה, ממחשבות וזיכרונות הקשורים לתאונה, מקושי בריכוז, מעצבנות ומדיכאון [סעיפים 22-20 לתצהירו]. סיכומי התובע מפנים לכך שבמהלך חקירתו, לקראת סופה, גם פרץ התובע בבכי, מה שמעיד, לשיטתו, שהתלונות הנפשיות שלו הן אותנטיות והמצב הקשה שהוא נמצא בו הוא מצב אותנטי, ושיש לו קושי לעבוד עבודה פיזית, ובכלל לתפקד ולהתרכז עם הכאבים וההגבלות מהם הוא סובל.
5. התובע גורס כי בעקבות התאונה לא עבד במשך תקופה של כ-5 שנים. לגרסתו הוא היה במעגל של טיפולים מאוד אינטנסיביים גם בתחום הנפשי. הוא היה על תרופות, והיה לו מאוד קשה לתפקד [סעיף 25 לתצהירו]. לעדותו, רק אחרי תקופה מאוד ארוכה הוא התחיל לחזור למעגל העבודה, כך שכיום הוא יוצא לעבוד רק מדי פעם, לא כל יום ורק בליווי האחים שלו [עמ' 96 לפרו' שורות 10-4]. עוד העיד התובע כי לפעמים הוא עוזר לאחד האחים שלו, שמפעיל חנות מתחת לבית [עמ' 76 לפרו'].
6. התובע טוען כי הוכח שבגין התאונה נגרמה ירידה ניכרת בתפקוד שלו, והנכות התפקודית שלו היא גבוהה יותר מהנכות הרפואית. התובע מפנה כי הוכר בפסיקה כי שילוב של נכויות שהן גם גופניות וגם נפשיות מקשה במיוחד על התפקוד, שכן השלם גדול מסך חלקיו; ולכן הוא טוען כי בגין התאונה הנדונה נגרמה לו נכות תפקודית בשיעור של 26%.
7. הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח כי טרם התאונה עבד, לא ברשות הפלסטינאית ולא בישראל. התובע לא צירף לראיותיו אישור עבודה בישראל. התובע לא הוכיח כי עבד בשיפוצים.
8. הנתבעת מפנה לכך, שהתובע מסר למומחים רפואיים שמונו בתביעה הקודמת בגרסאות קודמות לתאונה כי (נכון לשלהי שנת 2013) איננו עובד בשל קשיים בריאותיים [" הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש"], לרבות נפשיים, ואף כי אישר בחקירתו לפניי שניסה להתאבד בעבר.
9. הנתבעת מפנה לכך שהתובע ציין בפני המומחים הרפואיים שמונו בתביעה הנדונה, שטרם התאונה עסק בחקלאות . כך, צויין בחוות דעת הנוירולוג כי התובע "חקלאי" [בעמ' 63 למוצגי התובע]. כך, במסגרת האנמנזה שתיעדה מפי התובע והוריו (במהלך בדיקת התובע ביום 14.5.2018), רשמה המומחית בתחום הפסיכיאטריה, בין היתר [בעמ' 69 למוצגי התובע]: "עבר תאונת דרכים כשהוא היה עם אביו בהיותו בן 9 (תפורט בהמשך). לאחר טיפולים ומעקבים חזר ללמוד בבית ספר ולדברי ההורים השלים את הלימודים ללא קשיים. סיים 17 שנות לימוד ולמד דיפלומה ב-"בקרת בריאות" בעיר "ראמאללה" (לא ידוע מה מספר שנות הלימוד). לאחר מכן התנדב לעבוד בעיריית [עיר ברשות] כחודשיים. לדבריו, ובהעדר מקום עבודה פנוי, החל לעבוד בחקלאות. נישא בגיל , 24" (ההדגשה בקו – הוספה).
10. הנתבעת מדגישה שבמסמכים בתיק זה - אין שמץ של אזכור על עבודה בשיפוצים. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, גם אם התובע עבד טרם התאונה בחקלאות, הרי שעבד בעסק המשפחתי בקרקעות שבבעלות אביו (אליהן רכב על העגלה עם אחיו בעת התאונה); ולמעשה, בהיותו סמוך על שולחנו של אביו, בפועל - הוא לא תוגמל על-כך כספית. הנתבעת טוענת כי לא נטען ע"י אביו של התובע ולא הוכח כי הוא נוהג לשלם לו עבור ימי עבודה בחקלאות בשטחים של המשפחה, וכמה.
11. לטענת הנתבעת, עולה ממכלול הראיות כי בעצם, ללא קשר לתאונה, כבר שנים רבות, גם טרם התאונה, נתמך התובע כספית, כלכלית ובעזרה מוגברת על ידי בני המשפחה. הנתבעת מצביעה על כך, שהתובע לא הביא לעדות את מי מהאחים שלו על מנת לתמוך בגרסתו לפיה עבד עם האחים בעבודות שיפוץ מפעם לפעם; וכי כל שעולה מנסיבות התאונה הוא שהיו מקרים שעבד עם אחיו [ביום התאונה – האח נ'] בשטחים החקלאיים של המשפחה.
12. הנתבעת מפנה, שמכל מקום, גם מעדות התובע וגם מעדותו של אביו, עולה כי לא עבד בעבודה מסודרת לפני התאונה והוא היה עובד רק לפעמים [עמ' 84 לפרו' שורות 24-1 ועמ' 106 לפר' שורה 18]. כשנשאל התובע לגבי המידע שמסר לפסיכיאטר בדצמבר 2013 לגבי התאונה משנת 1999, השיב ש'האחים שלו היו סוחבים אותו לעבוד איתם לפעמים' [בעמ' 94-91 לפרו']. הנתבעת טוענת כי, מעבר לאמור, התובע העיד שבתקופה שלאחר התאונה, לפני ארועי 7 באוקטובר, הוא היה יוצא לעבוד עם האחים שלו [עמ' 96 לפרו' שורות 16-3]. כשנשאל אביו של התובע במה התובע עוסק כיום, השיב כי 'הוא לא יודע' [עמ' 11 לפרו' שורה 18].
13. הנתבעת טוענת כי עדותו של התובע הינה 'עדות בעלי דין' לפי הוראת סעיף 54 ל פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, כשהוא בוחר שלא להביא למתן עדות מטעמו את האח שהיה אתו בעת התאונה, או מי מהאחים האחרים שלגרסתו עבד איתם, גם לא האח בעל החנות.
14. הנתבעת מפנה לכך, שאביו של התובע לא נכח בתאונה עצמה, וגם לא עבד יחד עם התובע במקומות העבודה שבהם נטען שהתובע עבד; ושמכל מקום, בנסיבות, יש לו אינטרס מובהק בתוצאות התביעה הנדונה. הנתבעת מפנה לכך, שגם לגרסת האב, טרם התאונה התובע עבד רק 20% מזמנו.
15. ובכן, מעיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, התרשמתי ממגמה של האדרה בעדות התובע, וגם בעדות אביו של התובע.
16. התובע ואביו מתעקשים לקשור את מצבו הבריאותי והנפשי של התובע כיום אך ורק לתאונה הנדונה בענייננו, תוך מתן עדות סלקטיבית בהיבט של הזיכרון, מקום בו השאלות שנשאלו בחקירתם מבקשות לדחוק אותם להודות שמבחינה רפואית ונפשית לתובע 'מצב קודם' שיש לו משמעות מבחינה תפקודית, לרבות - נטיות אובדניות שמומשו.
17. כך, התובע ואביו בוחרים שלא להתייחס בתצהיריהם לעובדה שהתובע עבר תאונה קודמת (גם היא בהיות על עגלה שמובלת על ידי סוס; בנוכחות אביו) שבגינה נקבעו לו על ידי מומחים של בית המשפט נכויות רפואיות, וכן כי עבר בשנת 2005 ניתוח בשל בעיות נוירולוגיות משמעותיות שהתגלו אצלו, כשגם לאחר הניתוח הוא ממשיך להיות מטופל תרופתית נגד אפילפסיה. כך, האב איננו זוכר בעדות לפניי פרטים לגבי מה היה מצבו של בנו טרם התאונה, לרבות מענה לשאלה האם בנו ניסה להתאבד. זאת, לאחר שהתובע אישר בעדותו שניסה להתאבד מספר פעמים [עמ' 84 ו-97 לפרו']. הוצג לפניי גם רישום במסמך רפואי משלהי 2011 [עמ' 45 למוצגי התובע], שלכאורה יכול להצביע על כך שנעשתה על ידי התובע קפיצה יזומה ממקום גבוה `jump or push from high place`]; כשהוצג לאב המסמך הזה הוא משיב שאיננו זוכר [עמ' 120-119 לפרו'].
18. התובע נחזה כמי שמתחמק בעדותו ממתן הסבר הגיוני כיצד מסר לד"ר גרופר בדצמבר 2013 כי אינו עובד ויושב בגינת הוריו בחוסר מעש, וכיום הוא טוען כי טרם התאונה שארעה בשנת 2015 כן עבד בעבודות בניה יחד עם אחיו [עמ' 93-91 לפרו']. גם אביו מתחמק מתשובה משך חקירה ארוכה, ולבסוף שמבהירים לו את השאלה, הוא מתרץ כי ישיבת הבן בחצר הבית היתה כי במרבית הזמן – פשוט לא היתה עבודה "אם אין, אין עבודה. אז 80 אחוז אין עבודה, ו-20 אחוז יעבוד. יעבוד מתי שיהיה עבודה. אבל אם אין לו עבודה, אז הוא בבית" [עמ' 118-116 לפרו'].
19. גם הראיות המסייעות שמציג התובע הן דלות. כאמור, בפניי נשמעה עדות התובע ועדות אביו בלבד. לא הובא לעדות מי מאחי התובע. לא הובא גם מי ממעסיקי התובע ביישוב נ.י., אף שלגרסת אביו של התובע מדובר במשפחה שיש לתובע ולאחיו היכרות אתה בעבודה ממושכת, ואף ידע לנקוב בשמות בני המשפחה.
20. פלט פירוט התנועות בחשבון הבנק של התובע שהתובע בחר להציג מטעמו [נספח 6 למוצגי התובע] אינו מצביע באופן קונקלוסיבי על ביצוע עבודות על ידי התובע - טרם התאונה; ומכל מקום - לא עבודות ברצף מניח את הדעת ולא בהכרח עבודות שיפוצים (להבדיל - מעבודה בחקלאות עבור המשפחה). עיון בפלט מעלה כי חלק מההפקדות שמתועדות בו הן "הפקדות על ידי אחר"; לא הוסבר בעדות לפניי מה משמעות עובדה זו.
21. מכל מקום, הפלט שמציג התובע מאגד תנועות בחשבון הבנק שלו - במשך 4 שנים (אפריל 2011 עד מאי 2015); כשבכל שנה הופקדו בהפקדות בודדות סכומים לא גדולים [ סך כולל – במשך 4 שנים - של 22,100 ₪]. ואלו ההפקדות המצוינות בפלט: בשנת 2011 - הופקד בשתי הפקדות סך כולל של 4,400 ₪ [2,000 + 2,400 – שניהם באפריל]; בשנת 2012 - אין תנועות בחשבון; בשנת 2013 - הופקד בחמש הפקדות סך כולל של 7,950 ₪ [1,800 + 3,000 – שניהם במאי; 2,000 + 1,000 – שניהם בספטמבר; ו-150 בנובמבר]; בשנת 2014 - הופקד בארבע הפקדות סך כולל של 3,950 ₪ [800 – ביוני; 650 – ביולי; 1,500 + 1,000 – שניהם בדצמבר]; ובשנת 2015 (עד לחודש מאי, חודש התאונה) - הופקד בשתי הפקדות סך כולל של 5,300 ₪ [1,200 ₪ בינואר; ו-4,100 באפריל].
22. אם כן, בענייננו מפת ההכנסות בפועל שהיא חסרה בראיות ובפרטים, הן - לגבי התקופה טרם התאונה, והן - לאחריה. מכל מקום, מדובר במפת הכנסות - לא ברורה. התובע ואביו גורסים כי טרם התאונה התובע השתכר בעבודות שיפוצים כ-500 ₪ ליום, כאשר האב מאשר בחקירתו כי התובע עבד חלקית בלבד, במקרים בהם אחיו פעלו לקחת אותו איתם לעבודה; לגרסתו – בגלל תקופות שלא היתה בהן עבודה.
23. מאידך, כעולה מהראיות, התובע עבד גם (לטענת הנתבעת – רק) בחקלאות; עבודה שלגביה לא הוצהרה כי ניתנה תמורה כספית. הסיפור מורכב, כי נחזה מהראיות ומהתנהלות התובע מול רופאים ומומחים כי ממילא, במשך כל השנים, אביו תומך בו נפשית וכלכלית, כבר טרם התאונה; תמיכה מליאה או חלקית.
24. ומה המצב לאחר התאונה? כאמור, מצד אחד קיימת טענה שהתובע לא עבד במשך חמש שנים, מצד שני – לאחר השנים הללו, לעדותו - החל שוב לעבוד באופן ספורדי.
25. בשל התקופה הארוכה שבה התובע גורס שלא עבד בעקבות התאונה, השאלה שבכל מקרה תישאל בענייננו היא: האם די בעדויות שהובאו מטעם התובע על מנת להוכיח שפעל להקטנת הנזק והאם עמד בחובתו להקטנת הנזק?
26. אזכיר, כי הכלל הוא, שקביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פסקה 5 (פורסם; 12.6.2011)].
27. לפי הפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל השתכרותה וכושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגעת תוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית בענין ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.2015); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
28. אפנה לכך שבית משפט העליון נוהג זהירות בשימוש ב "מעין חזקה" של קביעת נכות תפקודית על פי הנכות הרפואית במקרה של תובע בגיר, וקורא לבחינה אינדיווידואלית של הנסיבות של התובע הבגיר (בניגוד לקטין) [כב' השופט עמית בענין ע"א 4919/09 עיסא עזאם נ' דנית בר (פורסם; 14.6.2011); וכב' השופטת וילנר בענין רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 20.10.2021)].
29. כעולה מניתוח הדברים לעיל, בענייננו תובע שיש לו 'מצב עבר' רפואי, שהערכתי אותו בנכות בשיעור של 30%, כשמצאתי שבפועל היה עובד בשנים שטרם התאונה באופן חלקי בלבד. מאידך, הנכות הרפואית המשוקללת שנגרמה לתובע בגין התאונה בענייננו מסתכמת ב-20%.
30. בענין רקוביצקי נקבע כי לפי הדין, בבחינת הנכות התפקודית בגין תאונה, עקרונית, אנו מופנים להתייחס ל"יתרת בריאותו" של אדם טרם אותה תאונה, כך גם בקביעת גריעה מכושר השתכרות [ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יעקובוב ואח' פ"ד מז(1), 726, עמ' 734-733 (1993)] נקבע במפורש: "מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים".
31. גם אם לא אפעל ליישם את הלכת רקוביצקי אחד לאחד לענייננו, הרי שלנוכח ההגיון שהלכה זו מושתת עליו לצורך הדיוק בהפעלת עקרון "השבת המצב לקדמותו" - ממכלול הראיות והעדויות בענייננו, ובנסיבותיו, אני מתרשם שהשפעת התאונה הנדונה בפועל על כושר עבודתו של התובע, לרבות - בחירותיו לא לעבוד מספר שנים מאז התאונה, נמוכה משיעור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע בגין התאונה, למרות הפיזיות שמאפיינת את מרבית העבודות שנחזות זמינות עבורו.
32. מדובר גם במספר נכויות קטנות יותר, כשלפחות בכל הקשור לנכות האורתופדית הנמוכה (6% בגין כאבים בשלושה איברים שונים) למרות הפיזיות הנדרשת בעבודתו של התובע, כאמור – תרומתה התפקודית בפועל נחזית פחותה.
33. לאור כל האמור לעיל, לאחר בחינת הדברים ושמיעת הראיות אני מוצא להעמיד את נכותו התפקודית של התובע החל מיום 21.6.2015 (לאחר חודש וחצי של אי-כושר מלא לאחר התאונה) על שיעור 15%.

ה. הנזק והפיצוי

1. סיכום ביניים של נתוני היסוד בעניינו של התובע טרם קביעת שיעור הפיצוי בראשי הנזק הנטענים:

התובע תושב השטחים, שטוען כי עבד בעבר בשיפוצים עבור מעסיקים ישראליים, והשתכר במועד התאונה סך של 500 ₪ ליום עבודה.

יליד: 16.2.1990.

מועד התאונה: 6.5.2015.

גיל ביום התאונה: 25 שנים ושלושה חודשים.

גיל כיום: 35 שנים וחודשיים.

שיעור הנכות הרפואית הצמיתה בגין התאונה: 20%.

שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה (מיום 21.6.2015): 15%.

נכויות זמניות - למשך חודש וחצי - אי-כושר מלא.

בסיס השכר

1. התובע טוען כי, בנסיבות, יש לייחס לו כבסיס שכר - סך ממוצע של 10,000 ₪ לחודש; זאת - לפי 500 ₪ ליום עבודה במשך 20 ימי עבודה בחודש.
2. הנתבעת טוענת כי, בנסיבות, יש להעמיד את בסיס השכר של התובע, לכל היותר, על סך ממוצע של 700 ₪ לחודש, לפי חישוב של רבע מהשכר הממוצע במשק הפלסטינאי.
3. מצאתי כי התובע לא הוכיח קיומה של עבודה רציפה ומלאה טרם התאונה, וגם לא הציג כל ראיה בעין, לרבות לא - אישורי מעבר, שעבד בהיתר בישראל או במי מהיישובים הישראלים שבשטחים. לא מצאתי שהתובע הוכיח כי טרם התאונה השתכר בממוצע 500 ₪ ליום משך 20 יום בחודש; וכאמור - גם לא את כושרו לעבוד בהיקף כזה.
4. כאמור מצאתי כי לתובע היו קשיי התנהלות ובעיות תפקוד גם קודם לתאונה. מאידך, ממכלול הראיות (לרבות – פלט הבנק) - אין לשלול שהתובע עבד בחקלאות בשטחי המשפחה, כשהוא מקבל תמורה שמשולמת לו על ידי אביו. עוד בנסיבות, בשל ריבוי האחים במשפחתו של התובע, והסבירות שאכן עבדו יחדיו בשיפוצים ביישובים הישראלים, ניתן להניח כי התובע הגיע עימם לעבוד מדי פעם בעבודות שיפוצים. למרות האפשרויות הללו, יובהר כי אין בראיות שהוצגו בנדון כדי לבסס את בסיס שכרו של התובע 'כתושב שטחים שנהג לעבוד בישראל' טרם התאונה.
5. על פי הפסיקה הישראלית, לגבי תושב השטחים שנפגע בתאונת דרכים, ככלל - חישוב הנזק הוא לפי מקום מושבו, שהוא מרכז חייו. בעניין ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני (פורסם; 25.10.2020) נפגעה התובעת שהייתה קטינה בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית. השופט עמית קבע בעניין חישוב הפיצוי לניזוק שנפגע בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית:

"הלכה עמנו כי חישוב סכום הפיצויים נעשה לפי דין מקום מושבו של הנפגע ( ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994)). אופן חישוב הנזק של נפגע שמקום מושבו בשטחי הרש"פ נדון במספר פסקי דין, וגם בבתי המשפט הפלסטינים חל עיקרון "השבת המצב לקדמותו" ( ע"א 8236/09 אלמג'מועה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ' אבו גלידאן (30.12.2010) (להלן: עניין אבו גלידאן); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו שמסיה (1.11.2016) (להלן: עניין אבו שמסיה). נציין כי בשני פסקי הדין הנ"ל נדון עניינו של תושב ישראל שנפגע בשטחי הרש"פ, כך שהדיון שם נסב על יישום הוראת סעיף 12(ה) ל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה-1975)...

נושא ההיוון "נחתך" על פי מקום מושבו של הנפגע. מטעם זה, בעניין אבו גלידאן, כפי שצוטט בהסכמה בעניין אבו שמסיה, נפסק כי גם אם שיעור ההיוון בשטחי הרש"פ עומד על 5%, הרי שאין בכך כדי להשפיע על שיעור ההיוון לגבי נפגע תושב ישראל. בדומה גם כאשר המצב הוא הפוך, וכאשר בתושב הרש"פ עסקינן, הרי שהנתון העובדתי הנכון לגביו הוא שיעור ההיוון הנהוג ברש"פ. אכן, היוון בשיעור של 5% המקובל בשטחי הרש"פ לעומת היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו, מביא לפער של מאות אלפי ש"ח בפיצוי שנפסק לזכות המערערת. דומה שיש ממש בטענת המערערת כי מדובר בתשואה שאינה ריאלית, אך גם העד המומחה מטעם המערערת אישר בחקירתו כי הערכאה העליונה ברש"פ לוקחת בחשבון ריבית היוון בשיעור של 5%. כפי שנאמר על ידי בית המשפט קמא, בתי המשפט בישראל אינם יושבים כערכאת ערעור על בתי המשפט בשטחי הרש"פ, וכל עוד זו ההלכה המחייבת בבתי המשפט שם, יש לנהוג לפיה".

1. מבחינת הדין, אזכיר כי נקודת המוצא היא שממוצע השכר בשטחים הוא הבסיס הרלוונטי לנפגע שאין נתונים אודות ההיסטוריה התעסוקתית שלו, או שלא הוכח כי עבד בישראל לפני התאונה [ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 5.5.2010); ע"א 7684/10 רדואן נ' קרנית (פורסם; 29.12.2011); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות נ' אבו שמסיה (פורסם; 1.11.2016)].
2. מנגד, במקרים בהם עבד הנפגע בישראל לפני התאונה והשתכר סכום הגבוה מהשכר הממוצע במשק בשטחים, נהוג לקחת שכר זה בחשבון וזאת בעיקר במקרים בהם עבודתו של הנפגע בישראל היתה בהיתר ואישור, שכן ביחס למי שעבד ללא היתר, התובנה היא ששהייתו של הנפגע בישראל מנוגדת לחוק והוא צפוי היה להיות מגורש ואולי אף לעמוד לדין. במקרים אלה בסיס השכר לעבר ולעתיד יהיה שונה [ע"א (מחוזי חיפה) 15334-06-14 עביסי נ' טאהא (פורסם; 12.4.2015); רע"א 5076/18 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (פורסם; 24.3.2019)].
3. הפסיקה איננה אחידה לענין קביעת שיעור בסיס השכר שיש לייחס לעובדים מהשטחים, והיא מכירה בדיון אינדיווידואלי ובקיומם של חריגים. כך, במקרה של היעדר בהירות בנתונים לגבי הנפגע תושב השטחים - קיימת נכונות מצד בית המשפט להעמיד את בסיס השכר על סכום יותר גדול מהשכר הממוצע במשק בשטחי הרשות, אך עדיין נופל משמעותית מהשכר הממוצע במשק הישראלי [ע"א 7420/12 ציציאן ואיל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.01.2013)].
4. הנתון של השכר הממוצע בשטחים מהווה נקודת ייחוס בקביעת בסיס שכרו של נפגע שהוא תושב שטחים. לעניין קביעת הנתון של שיעור השכר הממוצע בשטחים, על אף שמדובר בעובדה שעקרונית דורשת הוכחה, בידוע הוא, שלא בכל תביעה מסוג זה פועלים הצדדים להגשת ראיות סביב שאלה זו. לצורך חילוץ נתון זה, ניתן ואף מקובל להתבסס על פסקי דין שהכריעו לענין שיעור השכר הממוצע בשטחים על סמך ראיות שאושרו ע"י ערכאות גבוהות, ובלבד שלא חלף זמן רב מהמועד בו ניתנו אותם פסקי דין.
5. לצרכי ענייננו, אפנה לענין ת"א (מחוזי י-ם) 30640-01-15 פלונית נ' כץ (פורסם; 17.5.2020), בו נקבע שכר ממוצע במשק לתושב הרשות בסכום של 2,700 ₪. בית המשפט העליון אישר קביעה זו בנוגע לשכר הממוצע ברשות הפלסטינית, תוך שקבע כי שכר זה התבסס על "חוות דעת וראיות שונות" [ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני (פורסם; 25.10.2020)].
6. הואיל והתחשבתי ב'מצב העבר' של התובע בקביעת הנכות התפקודית בגין התאונה הנדונה, אינני מוצא כי בקביעת בסיס השכר של התובע, עלי להפחיתו (שוב) בגין 'מצב העבר', פעולה שתהווה כפילות הפחתות - שאין לה הצדקה.
7. עוד אציין, כי בנתוני השתכרות עובדים בבנין ושיפוצים מהשטחים אצל מעסיקים ישראלים, שלפי הפסיקה אכן מגיעים להכנסה יומית של כ-400-500 ₪ ליום, די בכך שהתובע יצטרף לאחיו ימים ספורים בכל חודש, על מנת להבטיח לו השתכרות בגובה שכר המינימום בשטחים. ראינו שהתובע כן מעסיק את עצמו בעבודה בחקלאות עבור המשפחה – כפי שעולה מנסיבות התאונה, ולא סביר כי התובע לא מקבל כל תמורה כספית או שווה ערך לכך – בגין עבודתו זו.
8. עוד אפנה לכך, שהתובע היה במועד התאונה צעיר כבן 25 בלבד, וכי 'במומו' – סיים 12 שנות לימוד ואף פעל להשלמת לימודי דיפלומה בנושא 'בקרת בריאות'; מה שיכול להצביע על פוטנציאל השתכרות מסוים.
9. על רקע הדין והנתונים, כאמור, בנסיבות ענייננו, אייחס לתובע בסיס שכר חודשי נטו כדלקמן: לעבר - סך 2,800 ₪, ולעתיד - 3,200 ₪.
10. למען הסר ספק, לא נטען ולא הוכח (הן – בפועל, והן - מבחינת הזכויות על פי הדין הפלסטיני) כי לתובע נגרמו או ייגרמו הפסדי פנסיה; ובהתאם - אינני מזכה את התובע בפיצויים בהקשר זה.

הפסד שכר לעבר

1. התובע טוען כי בגין התאונה נגרם לו הפסד שכר בסך כולל של 348,600 ₪. זאת, לפי שכר חודשי ממוצע של 10,000 ש"ח. התובע טוען לפיצוי מלא במשך חצי השנה שלאחר התאונה, היינו 60,000 ₪. וכן, מאז ועד היום (מנובמבר 2015 ועד פברואר 2025 כולל), משך 9 שנים ו-3 חודשים, שזה 111 חודשים, פיצויי בסך 288,600 ₪ [10,000X111X26%].
2. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח הפסד שכר לעבר.
3. כידוע, הפסד לעבר הוא ראש נזק שיש להוכיחו בראיות ממשיות, בשל כך שהוא מהווה טענה לנזק מיוחד.
4. בהיעדר ראיות לגבי השתכרות התובע לאחר התאונה – בפועל, למעט עדותו שלא עבד מאז, השאלה היא כיצד לקבוע את שיעור הנזק הממשי שגרמה לעבר נכות זאת בכל הקשור לאובדן הנטען בשכרו של התובע. מהעדות של התובע עולה כי גרסתו היא שבחר שלא לחזור לעבוד משך כחמש שנים לאחר התאונה, ולאחריהן החל לעבוד באופן ספורדי וחלקי. התובע לא עמד בנטל להוכיח כי למול פגיעתו בתאונה פעל להקטנת נזקו.
5. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שנקבעה לתובע נכות זמנית גבוהה וכי קבעתי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 15%, שבשל שיעורה יש לייחס לה השפעה אפשרית ברורה על כושרו ויכולתו להשתכר.
6. אכן, על פי הפסיקה, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1)477], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (מחוזי ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 18-17, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". ראה גם: ע"א (מחוזי ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (1984).
7. כאמור, משום שבהקשר של הקטנת הנזק לא הובאו עדויות לפניי, ועדות התובע בענייננו היא 'עדות בעל דין יחידה' בלבד, קיים קושי לקבוע שאכן לא עבד משך חמש שנים לחלוטין (כגרסתו) ומהו היה שכרו בפועל לאחר התאונה (בכל עבודה שבה כן עבד מאז). מאידך, מדובר בתאונה שגרמה לפגיעה שיש לה השפעה ממשית על כושרו של התובע לעבוד.
8. אשר על כן, בהתחשב בבסיס השכר שקבעתי לעבר, התקופה של קרוב לעשר שנים שחלפה מאז התאונה, ובתוכם חודש וחצי של אי-כושר מלא בתחילה, אני קובע גלובאלית כי בגין הפסד שכר לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ (כ-85% מהתחשיב המלא האפשרי, המתחשב גם בריבית מאמצע התקופה).
9. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד שכר לעבר בגין התאונה זכאי התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

1. לעניין אובדן כושר השתכרות לעתיד טוען התובע (לפי מקדם היוון של 3% ותוחלת עבודה עד לגיל 67) לפיצויים בסך של 641,314 ₪ [10,000X 26%X 246.6593].
2. התובע טוען כי יש לזכותו בסך מלוא הפיצוי לפי החישוב האקטוארי משתי סיבות; אחת - הנכות שלו היא גבוהה ומשולבת, והשניה - שהעבודה שהוא עובד בה היא עבודה פיזית בעיקרה וכשיש נכות שהיא גם אורתופדית גם נוירולוגית וגם נפשית, הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי.
3. הנתבעת טוענת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי בגין התאונה יגרמו לו הפסדי שכר בעתיד, וכי, ככל שיפסקו פיצויים בראש נזק זה יש להתחשב בכך, שגיל הפרישה מעבודה בשטחים הוא גיל 60.
4. ובכן, בשורה של פסקי דין הובהר כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (שלום ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.2019), העוסק במורכבות של ההכרעה, ובכך שהיא תלוית נסיבות ספציפיות, כאשר המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהתובע עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה.
5. כפי שהפניתי לעיל, על פי הפסיקה הישראלית, הואיל ולגבי תושב השטחים שנפגע בתאונת דרכים חישוב הנזק הוא לפי מקום מושבו, שהוא מרכז חייו, ובמיוחד - משנקבע כי הדין לפיו יחתכו הפיצויים בגין התאונה הוא הדין הפלסטיני, ה היוון של גריעת השכר לעתיד נעשה על בסיס של של 5% המקובל בשטחי הרש"פ (לעומת - היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו).
6. כך גם באשר לגיל הפרישה מעבודה - נקבע בעניין ת"א (מחוזי ת"א) 30640-01-15 פלונית (קטינה) נ' כץ ואח' (פורסם; 17.5.2020) כי גיל הפרישה לגבי תושב שטחי הרשות הינו 60 שנים, כפי שמקובל בשטחים. וכך כתבה כב' השופטת ארנה לוי באותו ענין: "בתי המשפט ברשות פוסקים כיום פיצוי בהתבסס על גיל פרישה של 60 שנים וזהו החישוב אותו יש לנקוט גם בעניינה של התובעת. גם הפסיקה חישבה כך במקרים דומים וראה: בת"א (מחוזי י-ם) 8433/06 ס.ש. נ' נתשה (פורסם; 14.12.2011(; ת"א (שלום י-ם) 42305-08-10 אלמחריק נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 13.4.2015"(.
7. ולענייננו - התובע הינו כיום בן 35 שנים וחודשיים, וכאמור גיל הפרישה לפנסיה ברשות הינו 60 שנים; כך שלתובע נותרה תוחלת שנות עבודה מיוחסת בת 24 שנים ועשרה חודשים (298 חודשים). כאמור, בסיס השכר שקבעתי לחישוב גריעת השכר לעתיד הוא 3,200 ₪.
8. החישוב האקטוארי המלא לגריעת שכרו של התובע לעתיד הינו 81,832 ₪ (170.4831 מקדם היוון על בסיס 5% ל-298 חודשים * 3,200 ₪ * 15% נכות תפקודית). בנסיבות, בהתחשב בשיעור הנכות התפקודית, ובטיב העבודות שיכול שיהיו זמינות לתובע - לא מצאתי בנסיבות להפחית מאקטואריה מלאה של חישוב גריעת השכר לעתיד בגין אובדן כושר העבודה שקבעתי בנדון.
9. אני קובע, אם כן, כי בגין גריעת שכר לעתיד בגין התאונה זכאי התובע לפיצוי בסך 82,000 ₪ [81,832 ₪ בעיגול].

עזרת הזולת

1. בסיכומיו טוען התובע כי לאורך כל התקופה נזקק לעזרה מבני משפחתו, וגם בעתיד יזדקק לעזרה וסיוע, כשההלכה קובעת שצריך לפצות את התובע גם בגין עזרה וסיעוד שניתנים לו ע"י בני משפחה.
2. התובע טוען כי הוכח שבעקבות התאונה התובע היה ממש בחוסר תפקוד מלא תקופה ארוכה. כפי שהצהיר, הוא נאלץ לקבל עזרה רבה מבני המשפחה בעבודות משק הבית ומבחינה כלכלית [סעיפים 29 ו-30 לתצהיר התובע]. אביו הצהיר כי הוא ליווה אותו לטיפולים רבים, ושהוא מלווה אותו עד היום לטיפולים שהוא ממשיך לעבור סעיפים 8, 9, ו-10 לתצהיר האב].
3. התובע טוען כי ברור שבגלל המצב הרפואי שלו הוא הזדקק להרבה עזרה, באשר מאוד קשה לו לתפקד בבית עם הילדים לעשות את עבודות משק הבית, ומבקש לזכותו בפיצויים לעבר ולעתיד בראש נזק זה בסך של 200,000 ₪.
4. הנתבעת טוענת מנגד, כי כבר לפני התאונה נזקק התובע לעזרת צד ג', ולא רק עזרת צד ג' רגילה, אלא - מוגברת. הנתבעת מפנה לכך שפרט לאביו, התובע לא מצא לזמן אף אחד מהמכרים שלו למתן עדות; זאת - חרף העובדה שהם גרים באותו בניין. התובע לא מצא לזמן למתן עדות בנדון, לא - את אשתו, לא - את אמו, ולא - את האחים שלו. זאת - למרות שמעדויות התובע ואביו עולה במפורש, שהאחים שלו צמודים אליו 24 שעות ותומכים בו. לעמדת הנתבעת, בנסיבות אלה, בהיעדר עדויות נוספות מטעם התובע, כאמור, יש לקבל את טענתה שכל העזרה הניתנת לתובע - נידרשה וניתנה כבר - טרם התאונה. הנתבעת מפנה לכך שמעדות אביו של התובע [עמ' 119 לפרו' שורות 1 עד 29], עולה שכבר טרם התאונה - התובע היה בהשגחה של בני משפחה שדאגו לעשות פעולות עבורו כמו לדאוג לו לתעסוקה על מנת שלא יישב כל היום בחצר הבית ללא עשייה, צוין שם שהם תמכו בו כלכלית.
5. לטענת הנתבעת, בכל מקרה, הטענות של התובע ואביו על הזדקקות לעזרת צד ג' הן טענות בעלמא. לעמדתה, התובע לא הוכיח, לא הביא ראיות, ואין לשעות לטענות התובע - בהעדר עזרה מוגברת בעקבות התאונה. הנתבעת הציעה 1,000 שקל עבור עזרה מינימלית בסמוך לתאונה.
6. אזכיר, כי בהלכה הנוהגת נקבע כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת-פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח1 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997) (להלן: "ענין שכטר")]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד פִסקה 33 לפסק-הדין (פורסם; 6.2.2012); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית (פורסם; 6.11.2012)]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [בענין שכטר].
7. אשר על כן, לאחר ששקלתי את מלוא הנתונים בשים לב לשיעור הנכות ולמצבו של התובע בסמוך לתאונה, בהתחשב במאפייני מרכז חייו של התובע, אני קובע לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד (לרבות - בגין הוצאות מיטיבים, ככל שהיו) בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובע טוען בסיכומיו, כי בעקבות התאונה נזקק לטיפולים רפואיים בשטחים ובארץ. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע הוצאות רפואיות רבות. מאחר והתובע הוא לא אזרח ישראלי אין לו סל טיפולים שכלולים בסל בריאות שהוא מקבל ללא תשלום, ולכן הוא צריך לשלם על הכל מכיסו. התובע מפנה כי העיד על כך שהוא נוטל תרופות על בסיס קבוע, פעמיים בשבוע ריטלין וטגרטול ומירו פעמיים ביום [עמ' 73 לפרו' שורות 15-13 ו-27-26]. הוא גם העיד שהוא נמצא בטיפולים עד היום אצל רופא משפחה [עמ' 94 לפרו' שורות 26-24]. התובע מבקש לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪.
2. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח הוצאות רפואיות, ולכן אין מקום לפצות אותו.
3. הנתבעת טוענת כי התובע מקבל הוצאות רפואיות ברשות הפלסטינאית. הנתבעת מפנה לכך שהתובע טופל בבית חולים אונר"א, כפי שאביו של התובע העיד [עמ' 120 לפרו' שורה 21]. הנתבעת טוענת כי אלו טיפולים שניתנים ללא עלות, ולכן, לשיטתה - לא נגרמו לתובע הוצאות רפואיות מיוחדות, מכיוון שאונר"א היא באזור המגורים של התובע אז לא נגרמו גם הוצאות נסיעה מיוחדות להגיע לקבלת טיפול.
4. ככל שאכן ניתנו טיפולים רפואיים לתובע בעלות, טוענת הנתבעת שההוצאות והעזרה נקבעות על פי העלויות הריאליות במקום מושבו של התובע, ולענייננו - ברשות, על פי העלויות המקובלות ברשות הפלסטינאית.
5. עוד טוענת הנתבעת כי כל הטענה של התובע להוצאות רפואיות ולנסיעות לעתיד, לא מובנת והסיבה היא שמשנת 2018, התובע לא צירף שום רשומה רפואית נוספת פרט לרשומה יחידה של רופא פרטי מנובמבר 2023. כך, שלעמדת הנתבעת, התובע לא הוכיח בפועל שמ-2018 ועד היום הוא נמצא ברצף טיפולי הן בתחום הנפשי, הן אצל רופא משפחה, הן אצל נוירולוג. ולא הוכיח שמדובר בטיפולים שהם כתוצאה מהתאונה, להבדיל מטיפולים שבשל מצב עבר הוא ממילא נדרש להם. הנתבעת מציעה, בנסיבות, לפצות את התובע בסך 1,000 שקל לצורך פשרה בלבד, בשיעור סך הסכומים הנמוכים העולים מהקבלות הבודדות שהתובע צירף במוצגיו.
6. ובכן, אמנם ראש הנזק של טיפולים רפואיים ונסיעות, בכל הקשור לעבר - הוא נזק מיוחד שלפי הדין יש להוכיחו בראיות ולא באומדן. מאידך, אפנה לכך שהתובע הציג בנדון מעט קבלות לגבי הוצאות רפואיות. מכל מקום, אני מתרשם כי בשל מצבו הרפואי הכולל נדרשו ונדרשים לתובע טיפולים שגרתיים, בעיקר - בתחום הנפשי; כשלפחות חלק מהם יש לייחס לתאונה הנדונה.
7. אכן כטענת התובע, בהתחשב במאפייני מרכז חייו, שונה מצבו של התובע מישראלי שנפגע, שזכאי לסל התרופות בישראל; הגם שיכול שעלות הטיפול הרפואי בשטחים (שלא הוכחה) נמוכה מבישראל. אינני מקבל את טענת הנתבעת שהוכח שהטיפולים שניתנים באונר"א הם בחינם, וגם לא הוכח שהתובע מקבל ויקבל את הטיפולים שלו רק באונר"א.
8. בנסיבות של תובענה זו אני מוצא לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בראש נזק זה בסך 5,000 ₪.

כאב וסבל

1. כאמור, מקביעת דין המקום שקבעתי בנדון, בנסיבות של תובענה זו חל סעיף 152 לחוק הביטוח הפלסטיני, שקובע את הפיצוי הבא בגין כאב וסבל: 50 דינר ירדני בגין כל אחוז נכות צמיתה (יש גם פיצוי בגין כל יום אשפוז וובגין כל יום ניתוח – שאינו רלוונטי לענייננו).
2. בהתאם לנסיבות תיק זה, שיעור הנכות הרפואית – 20% ושווי דינר ירדני כיום (5.11 ₪) אני קובע כי סכום הפיצוי לתשלום בפועל בגין כאב וסבל בגין התאונה הוא 5,000 ₪ [5,110 ₪ בעיגול; 50 דינר * 20 אחוזי נכות*5.11 ₪) ].

סך הפיצויים

1. כעולה מהמפורט בפסק דין זה עד כה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפיצוי לתובע בסך כולל של 162,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים בראשי הנזק, כדלקמן:

א. אובדן השתכרות לעבר - 50,000 ₪

א. אובדן כושר השתכרות לעתיד - 82,000 ₪

ב. עזרה הזולת בעבר ובעתיד - 20,000 ₪

ג. הוצאות רפואיות וניידות - 5,000 ₪

ד. כאב וסבל - 5,000 ₪

סה"כ: 162,000 ₪

סוף דבר

אשר על כן, אני פוסק כי:

א. התביעה נגד הנתבעת מתקבלת כך, שהנתבעת 2 תשלם לתובע 162,000 ₪.

ב. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובע החזר שכר טרחת עו"ד בשיעור 24,851 ₪, וכן - החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלום האגרה.

ג. הסכומים לעיל ישולמו לתובע באמצעות בא-כוחו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין על ידי ב"כ הנתבעים, שאם לא כן, יישאו ריבית שקלית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור - כדין.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

ניתן היום, א' אייר תשפ"ה, 29 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.

הרקע העובדתי ותמצית טענות הצדדים

1. התביעה שלפני עניינה בטענות התובע, יליד 1982 לנזקי גוף שנגרמו לו ביום 21.9.2018, כאשר התובע ובנו נפגשו עם חברים בשטח הפארק הלאומי ברמת גן לשחק כדורגל, ובמהלך המשחק נתקלה רגלו של התובע בבור שהיה מכוסה בדשא והתובע נפל ונחבל (להלן – התאונה).
2. הנתבעת 1, עיריית רמת גן, הינה הבעלים ו/או האחראית על תחזוקת המתקנים העירוניים לרבות על הפארק הלאומי ברמת גן (להלן – העירייה, הנתבעת).
3. הנתבעת 2, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, הינה מבטחת העירייה.
4. הצדדים נחלקו בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.
5. בכתב התביעה מייחס התובע לעירייה התרשלות, בין היתר, בכך שלא דאגה להסדרת המפגע ולתיקונו; לא הזהירה את התובע מפני המפגע ולא הציבה שלטי אזהרה בהתאם; לא ביצעה בדיקות תקופתיות לצורך איתור מפגעים בפארק; לא עשתה דבר למניעת התאונה ונהגה בחוסר זהירות ו/או בחוסר אכפתיות.
6. לתמיכה בנכותו הנטענת כתוצאה מהתאונה, התובע הגיש תעודה רפואית בתחום האורתופדיה ערוכה על ידי ד"ר תומר קראבל. ד"ר קראבל קבע כי מדובר בחבלה משמעותית לברך שמאל, אובחן קרע חלקי של רצועה מייצבת מדיאלית וקרע מלא של רצועה צולבת קדמית שעבר שחזור עם אלוגרפט בניתוח, וכי ישנה הגבלה וחוסר יישור עם נוזל ורגישות עצבית על צלקת. המומחה קבע לתובע נכות בשיעור של 20% בגין הברך לפי תקנה 48(2)ז2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז 1965 (להלן- תקנות המל"ל) ו-5% בגין הצלקת הניתוחית לפי תקנה 75(1)ב' חלקי לתקנות המל"ל.
7. בכתב ההגנה מטעם הנתבעות הוכחש עצם קיום האירוע, נסיבותיו ואחריות העירייה לאירוע; נטען כי העירייה פעלה כרשות סבירה ולא היה מפגע במקום; התאונה אירעה ללא קשר למפגע אלא בשל התנהגותו של התובע אשר פעל בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב.
8. הנתבעות צירפו חוות דעת נגדית בתחום האורתופדיה ערוכה על ידי פרופ' אנגל. פרופ' אנגל קבע כי מדובר בפציעה בברך שגרמה לנזק לרצועה הצולבת שחייב תיקון. לאחר התיקון הטווח שמור, סימון פיבוט שלילי, סימון מקמרי שלילי, סימן לחמן שלילי וסימן מגירה שלילי. אלו מעידים על תקינות הרצועה ושחזורה. המומחה קבע לתובע נכות בשיעור של 5% בגין פציעה תוך מפרקית בברך ו-5% בגין הצלקת.
9. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדיה תעמוד על 12.5% ובגין הצלקת על 5% (ניתן להסכמה תוקף של החלטה ביום 1.12.22).
10. הצדדים הגישו ראיותיהם, ובדיון ההוכחות נחקרו התובע, חברו שהיה עד לתאונה מר נחום, ומטעם העירייה העידו גורמים שאמונים על הפארק, מר שמואל, מר שיבולי ומר אוחנה.
11. התובע טען בסיכומיו, כי זו היתה הפעם הראשונה שהגיע לפארק כדי לשחק כדורגל. התובע סיפר כי כאשר רץ לכיוון השער לפתע רגליו נכנסו לתוך בור והוא נפל ונחבל. לאחר שישב בצד והבין כי יתכן ומדובר בפציעה קשה הוא ניגש לצלם את הבור וכדי להמחיש את עומקו ביקש מבנו לעמוד בתוך הבור. נטען כי חברו מר נחום אישר בעדותו את נסיבות התרחשות התאונה ואת קיומו של הבור כמפגע.
12. עוד טען, כי שטח הפארק מצוי תחת שיפוטה של הנתבעת ומזה שנים מגיעים קבוצות מאורגנות שמשחקות כדורגל בשטח הפארק, שאף מאחסן לקבוצות את השערים ופועל להקמת שערים באישור קונסטרוקטור. מכאן קיימת חובת זהירות קונקרטית ויש ציפיה כי לא יהיו בורות בשטח בו משחקים. כן נטען כי הפרשנות למונח "בור" או "מפגע" על ידי עובדי הפארק מרחיקת לכת. בפועל אין נוהל לאיתור מפגעים שעלולים לפגוע בשחקני כדורגל ומכאן שהופרה חובת הזהירות.
13. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי אומנם התובע טוען כי במועד האירוע שיחק לראשונה כדורגל בפארק, אולם, אין מדובר בפעם ראשונה שהתובע מבקר בפארק. התובע שחקן כדורגל מקצועי וחובב בעברו ועושה זאת דרך קבע ויודע להבחין אם הדשא מתאים למשחק או לא. התובע מנסה לשכנע כי הדשא אמור לעמוד בסטנדרט של מגרש כדורגל תקני אולם לא כך הדבר. הדשא עליו שיחק התובע אינו מגרש כדורגל תקני ואינו אמור לעמוד בסטנדרט של מגרש כדורגל.
14. נטען כי הנתבעת אינה מונעת ממבקרי הפארק לשחק כדורגל בדשא כפי שהיא לא מונעת כל משחק כדור אחר. מדובר בפארק רחב ידיים ולא ניתן לעבור על כל סנטימטר ולוודא שאין מהמורות. לו סבר התובע כי המקום עלול להיות מסוכן היה עליו לבדוק אם המגרש עומד בסטנדרט שהוא חושב שצריך להיות או לעבור לשחק במקום המיועד למשחקי כדורגל. עצם העובדה שהנתבעת מסייעת לחובבי כדורגל באחסון ציוד, אין בה כדי להטיל על הנתבעת חובות שאינן מוטלות עליה על פי דין.
15. לגופו של "מפגע" הנתבעת הפנתה לעדויות בעלי המקצוע מטעמה שסברו כי ה"בור" הנטען על ידי התובע כלל אינו מפגע אלא מהמורה של הפרש גובה זניח שלא חייב איתור וטיפול קודם לתאונה. לא כל חסר בדשא הוא מפגע ולא ניתן למלא כל חסר למרות שהנתבעת עושה כל שביכולתה על מנת לשמור על מצב הדשא.
16. עוד טענו, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין אשר אינה נתמכת באף ראיה חיצונית. הדיווח שנעשה מספר חודשים לאחר האירוע אין בו כדי להועיל לתובע שכן מדובר בדיווח בדיעבד. כי נפילת התובע יכלה להתרחש גם ללא מפגע, אלא כחלק מסיכון טבעי ואינטגראלי של משחק כדורגל, ומכאן שלא הוכח הקשר הסיבתי בין אותו "בור" לבין הנפילה.
17. כן נטען, כי גם אם התאונה אירעה בנסיבות המתוארות על ידי התובע אין להטיל כל אחריות על הנתבעת. אין מדובר במפגע והנתבעת עושה כל שביכולתה לשמור על הפארק בטוח ולשם כך מעסיקה מנהלים, ופקחים אשר מסיירים בפארק כל יום ומסירים מפגעים. בנוסף הנתבעת מפעילה מוקד עירוני ולאחר קבלת תלונת התובע מספר חודשים לאחר התאונה ניתן לראות כי הבור כוסה בחול. עוד ציינו, כי מדובר במדשאות שיש להם הפרשי גובה, יש ממטרות, ויש קרחות שנוצרות בשל השימוש בהן. לחילופי חילופין נטען כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100%.

המארג הראייתי ביחס לשאלת החבות

1. התובע צירף לתצהירו תמונות של המפגע הנטען (עמ' 3-4 לתצהיר התובע).
2. התובע תיאר בתצהירו את נסיבות התרחשות התאונה כדלקמן-

" 3. יש לי חברים שמשחקים מידי שבוע בפארק הלאומי ברמת גן מידי שבוע. וכמעט בכל שיחה עם אחד מהם הוזמנתי לשחק. בתאריך 21.9.18 החלטתי ללכת לשחק איתם. היה זה יום שישי ולקחתי איתי את בני הקטן. הגעתי למקום בפארק בו נערך המשחק, היו עוד אנשים שאת חלקם לא הכרתי והתחלקנו לקבוצות. זה לא מסגרת מסודרת שיש לפני המשחק חימום וכו' אז כמה חברה שיחקו עם כדור וחלקם נעלו נעליים פקקים המתאימים למשחק על דשא. עליי לציין כי השטח גדול מאוד ומרחוק לא ניתן לראות בורות, מהמורות או מכשולים בכר הדשא. בתחילת המשחק רצתי עם הכדור לכיוון השער של הקבוצה היריבה כאשר לפתע ממש נכנסתי עם הרגלים לבור ונפלתי. תוך כדי הנפילה הרגשתי שהברך השמאלית שלי הסתובבה ושמעתי "קליק"...

4. עלי לציין כי לא ראיתי את הבור לפני שנפלתי גם בגלל שזה קרה בתחילת המשחק וגם בגלל הדשא הגבוה שהיה סביבו והסתיר את עומקו.

5. הרגשתי כאב חד בברך ובקרסול רגל שמאל. בגלל שנשארתי על הרצפה המשחק נעצר למספר שניות. מי שהיה קרוב אלי הגיע ועזר לי לקום ואני זוכר שקובי נחום היה לידי וראה גם את הבור. הכאבים לא פסקו ורק הלכו החמירו והבנתי שלמשחק איני יכול לחזור לשחק אז ישבתי בצד עד שהכאבים יחלפו. הברך החלה להתנפח והבנתי שזה אולי משהו יותר רציני אז ניגשתי לצלם את הבור וכדי להראות את עומקו ביקשתי שיעמוד בתוך הבור וכך צילמתי את המקום בו נפלתי."

1. התובע מסר בחקירתו כי ביקר בעבר בפארק הלאומי, אולם ביום האירוע מדובר בפעם ראשונה ששיחק כדורגל בפארק (פרוטוקול מיום 8.6.23 עמ' 5). התובע ציין כי עובר לאירוע היה משחק כדורגל בבתי ספר, בליגה למקומות עבודה, במגרש במרום נווה ובמגרשי אספלט (שם בעמ' 6). עוד ציין כי המשחקים בפארק הלאומי מסודרים ויש חבר'ה קבועים שמביאים שערים ומשאירים אותם בפארק. מדובר בשערים פרטיים (שם בעמ' 7).
2. התובע הוסיף כי כשהלך לשחק כדורגל אף פעם לא חשב על להיפצע " אני הולך ליהנות מהמשחק ולחזור הביתה בשלום" (שם בעמ' 9). התובע ציין כי מר נחום העד מטעמו, הזמין אותו לשחק איתם בפארק הלאומי (שם בעמ' 9). היו בערך 20 שחקנים (שם בעמ' 18). התובע נשאל לגבי הקרחות בצילום שצירף ומסר כי מקרחות לא אמורים ליפול (שם בעמ' 13). התובע מסר כי התאונה קרתה בהתחלת המשחק "משהו כמו רבע שעה". התובע נשאל מתי הצילום צולם והשיב כחצי שעה בערך לאחר הפציעה (שם בעמ' 15). התובע נשאל למה צילם את המקום והשיב " כי נפצעתי, נפצעתי, לא ידעתי את חומרת הפציעה, לא ידעתי אם אני אחזור לשם שוב, זה היה בור מאוד מאוד עמוק, אני לא יודע אם אתה רואה את זה פה בתמונה." (שם בעמ' 15).
3. התובע נשאל איזו רגל נכנסה לבור והשיב רגל שמאל ואז הוא נפל קדימה ומעצם כניסת הרגל לבור הרגל התעקמה (שם בעמ' 22). התובע זכר שנשכב על צד ימין, מר נחום עזר לו לצאת מהמגרש והוא ישב ליד עץ, חשב שמדובר בפציעה שטחית (שם בעמ' 22). בהמשך נסע הביתה הוריד את בנו והמשיך למוקד (שם בעמ' 23).
4. התובע נשאל מדוע לא צוין במסמך הרפואי שנחבל במהלך משחק כדורגל והתובע השיב כי ציין זאת ולא ברור לו למה לא נרשם והוסיף כי הוא זוכר שנשאל על ידי הרופא אם נדחף והשיב כי לא נדחף " רצתי על הכדור, היה בור נפלתי מהבור" (כך במקור – ק.א) (שם בעמ' 24). התובע הוסיף כי דיווח למוקד " זה היה תקופה של חגים בדיוק בספטמבר וגם הייתי כאוב מאוד, עבר הזמן, גיליתי שיש לי קרע ברצועה, הבנתי שזה מסוכן, החלטתי כן להרים טלפון למוקד ולהגיד להם חבר'ה יש שם בור מסוכן, אני לא רואה בזה פסול להגיד להם בור מסוכן תתקנו את הבור." (שם בעמ' 28). העד ציין כי הוא לא זוכר את מועד הדיווח וב"כ הנתבעת הפנה לדיווח ביום 23.12.2018 , 3 חודשים אחרי האירוע (שם בעמ' 29),
5. העד מר נחום שיחק עם התובע כדורגל במועד האירוע ומסר בתצהירו כדלקמן-

" 3. במהלך המשחק ובזמן הריצה לכיוון השער, ראיתי ש... ממש נתקל בבור ונפל, ... זעק מכאבים, רצתי אליו יחד עם חברים כי ניתן היה לראות שמדובר בפגיעה משמעותית ולא משהו סטנדרטי תוך כדי משחק ...

4. כשהגעתי ל..., ראיתי את הבור הגדול שגרם לנפילתו."

1. בחקירתו אישר שהוא צילם תמונות בסיום המשחק לאחר שהתובע הלך וכי הן לא צורפו לתצהירו (שם בעמ' 44, 45). כשנשאל מדוע צילם השיב " הוא נפצע, נכנס בבור, בן אדם נכנס בבור." והוסיף שצילם כדי ליידע את הקבוצה שלו ואת אנשי הפארק (שם בעמ' 45). העד נשאל אם התמונות מיום האירוע והתמונות שנשלחו למנכ"ל הפארק אותן תמונות, והשיב כי אינו זוכר (עמ' 48). העד ציין כי למרות הבורות הם משחקים שם כל שבוע כי הם אוהבים לשחק כדורגל (שם בעמ' 50). בהמשך עדותו תיאר את אירוע הנפילה " אני רואה אותו רץ, נופל וקורס" (שם בעמ' 57) עוד הוסיף " לא ליד בור, הוא נפל בתוך הבור, אתה רואה אותו, איך אפשר לטעות ממה הוא נפל? לא ניתן לטעות ממה הוא נפל." (שם בעמ' 60).
2. ביום 23.12.18 נשלחה פניה למוקד עירוני רמת גן על ידי התובע. בתיאור הפניה צוין " כתוצאה מבור בפארק הלאומי ברחבה המרכזית קרע את הרצועה בברך. מציע לתקן את הבורות ברחבה. אם צריך אפשר להיפגש בשטח." מתיעוד המוקד עולה כי למחרת הבורות כוסו בחול (הוגש ביום 30.10.22).
3. התובע צירף מכתב שחרור ממוקד רפואה דחופה מיום 21.9.18. בסיבת הפניה צוין כי נחבל בקרסול שמאל (עמ' 19 למוצגי התובע). במסמך רפואי מיום 27.9.18 צוין "... בתאריך 21/9/18 במהלך משחק כדורגל, נפל, הרגיש "קליק" בברך, מאז כאב..." (עמ' 13 למוצגי התובע). בבדיקת MRI מיום 17.10.18 צוין " הערכה לאחר חבלה במהלך משחק כדורגל" (עמ' 15 למוצגי התובע).
4. מר שמואלי, מנכ"ל הפארק במועדים הרלבנטים, ציין בתצהירו כי כאשר מתרחש אירוע בפארק ממולא דו"ח על ידי אחד הפקחים בדבר נסיבות האירוע, אולם אין דו"ח אירוע ביחס לנפילה הנטענת (סעיפים 5-6 לתצהירו).
5. מר שמואלי השיב בחקירתו כי הבור בתמונה שהוצגה לו מראיות התובע אינו בור (שם בעמ' 77) אלא סחף (שם בעמ' 80). והוסיף כי הפניה היתה 3 חודשים לאחר האירוע (שם בעמ' 77). עוד השיב " אמרתי לך זה לא מפגע, אם כן הגננים ואלה שנמצאים בשטח שעוברים מדי פעם בשטחים ומנקים אם מזהים משהו שהוא בור כמו שאתה טוען בור שזה לא בור כן יטפלו בזה." (שם בעמ' 85). העד אישר כי אם אחד העובדים קיבל פניה ישירה או דרכו יש מצב שטיפל בזה ופיזר חול (שם בעמ' 85).
6. כאשר נשאל " מה מבחינתך נחשב מהמורה במקומות האלה בדשא שנהוג לשחק שם כדורגל באופן שמבחינתך זה, זה מצדיק שהפקחים שלך יבחינו בזה ויטפלו בזה?" על כך השיב "בור של כמעט רגל אני מסביר כאילו שממש רגל נכנסת בפנים ונעלמת זה בור, זאת אומרת בור בור, משהו חפור שזה אנחנו בקושי יכולים לראות בשטחים עצומים כאלה מתי, אסור לשכוח שעל כל המדשאה הזאת יש ממטרות, כשמשחקים צריכים להבין גם שיש ממטרות, הם יכולים ליפול על ממטרה, יכולים ליפול על גובים של ביוב או מים או כאלה. אכן קשה לנו לראות כאלה דברים, זה פה ממה שאני רואה זה מדובר פה ב-5-7 ס"מ, 5-7 ס"מ כזה דבר שהמדשאות הולכות בצורה כזאת כל הזמן בגלים אתה לא יכול לזהות כאלה דברים. זאת אומרת רק מי שממש יילך וינבור בשטח כזה ענק ויעשה כל הזמן ככה לדשא יכול לראות 5 ס"מ בצורה כזאת או אחרת. עכשיו לא מדובר פה בבור שאתה רואה באמת בעין הגיונית בור." (שם בעמ' 87). וכשנשאל " נניח שאתה מקבל תלונה על הבור הזה ואומרים לך מישהו שיחק שם כדורגל הרגע שלו נתקלה (צריך להיות הרגל- א.ק) והוא נפל נא לטפל ואתה מגיע ואתה רואה כמו שרואים בתמונה איזה טיפול אתה עושה שם אם בכלל?" על כך השיב "ישפכו שם חול" (שם בעמ' 87).
7. מר אוחנה משמש כפקח בפארק הלאומי, ובתצהירו ציין כי במועד האירוע לא פנו אליו ולא דיווחו על היווצרות בור, ועוד הצהיר כדלקמן-

" 4. במסגרת עבודתי אני מסייר בפארק ואם אני רואה בור או מפגע אחר אני דואג לקרוא לצוות תחזוקה על מנת למלא את הבור בחול או לתקן את המפגע.

5. במהלך היום אנשים רבים מתהלכים, רצים ומשחקים משחקי כדור במדשאות ובורות עלולים להיווצר במהלך משחק כזה או אחר.

6. המשחק במדשאות מותר אבל על המשחקים לשים לב למה שהם עושים שכן מדובר במדשאה ולא במגרש כדורגל מסדר.

7. הפקחים מסיירים ודואגים לתיקון המפגעים שאנחנו מאתרים אולם בשל גודל הפארק ברור שלא ניתן לאתר כל מפגע ומפגע ולתקנו כאשר חלק ניכר מהמפגעים נוצרים תוך כדי המשחק עצמו שכן מדובר בדשא וחול."

1. מר אוחנה נשאל בחקירתו מה זה בור שמצריך תגובה והשיב " בור זה לפחות מבחינתי 3-4 מטר עומק. זה בור. אני עוד פעם אומר אבל משהו עמוק, בור." (שם בעמ' 100). וכשנשאל אם יש נוהל כתוב שקיבלו לגבי טיפול בבור השיב שזה לשיקול דעתם (שם בעמ' 102).
2. מר שיבולי משמש כמנהל מחלקת פיתוח גנים בפארק ציין בתצהירו כי משחקי הכדורגל אינם אסורים במדשאות אולם המדשאות אינן מהוות מגרש כדורגל. עוד הצהיר כדלקמן:

" 9. עובדי הפארק מסתובבים בשטח הפארק וכשמזהים בורות עמוקים במדשאות אלו מכוסים בחול.

10. כל שטחי הדשא עוברים כיסוח דשא בתדירות של פעם בשבוע. העובדים שמכסחים את הדשא מתודרכים ליידע את מנהלי העבודה במידה ומזהים מפגע כלשהו.

11. לא איתרתי במוקד העירייה בפניה של אזרח עובר לאירוע התאונה או פניה של התובע בסמוך לאירוע התאונה בדבר המפגע הנטען או התאונה הנטענת.

12. מבדיקה שערכתי איתרתי פניה למוקד של התובע עצמו ביום 23.12.18 וכפי שניתן לראות מדו"ח הפניה עצמו, הפניה טופלה יום למחרת."

1. מר שיבולי העיד כי במועד האירוע לא עבד אצל הנתבעת (שם בעמ' 92). בהמשך העיד כי אין נוהל כתוב על חיפוש מהמורות בדשא אולם " יש התנהלות קבועה שבה ברגע שמזהים איזשהו מפגע משמעותי מדווחים עליו בעיקר בנושא הדשא, בעיקר אלה שמכסחים את הדשא, שעוברים עליו, כמעט כל שבוע כיסוח דשא עובר על נקודה, כמעט על כל נקודה ברחבי הפארק ואם הם רואים איזשהו, הם מזהים איזשהו מהמורה לא סבירה שלא, לא אופיינית לדשא אז מועבר דיווח או כל אחד אחר שעובר ורואה..." (שם בעמ' 89). מר שיבולי נשאל לגבי הבור והשיב כי זה לא בור " הכל ביחס לאותו מתאר של השטח. במקום הזה זה בהחלט נורמלי, במרחב הדשאים של הפארק זה בהחלט נורמלי, אם הייתי עכשיו בא ורואה כאן חצי מטר עומק זה היה בור בשבילי, זה לא חצי מטר עומק." (שם בעמ' 90).

דיון והכרעה

1. אין מדובר במגרש כדורגל תיקני, אלא מדובר בכר דשא בפארק הלאומי ברמת גן. בתיק שלפנינו קיימת מחלוקת בין הצדדים, באשר לקיומו של מפגע. ובנוסף נשאלת השאלה האם פארק המאפשר פעילות ספורטיבית לרבות משחקי כדורגל בשטחו עד היכן חלה חובת זהירות ביחס למפגעים אשר יכול ויהיו בכר הדשא.
2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים , ראיותיהם וסיכומיהם, אני סבור כי יש לקבל את התביעה תוך הטלת אשם תורם על התובע בשיעור של 50%.
3. עסקינן בתביעה לפי פקודת הנזיקין על פי עוולת הרשלנות. בעוולת הרשלנות יש לבחון מספר שלבים: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הפרת חובת הזהירות. קיומו של נזק, והוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק הנטען לבין הפרת חובת הזהירות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 122 (1982) (להלן – "הלכת ועקנין").
4. הלכה פסוקה כי על מחזיק במקרקעין חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המבקרים במקרקעין (הלכת ועקנין – פסקה 5), מלבד מקרים בהם מדובר בסיכונים שאינם מטילים חבות זהירות קונקרטית (ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630, 636 (1977); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985), תא (מחוזי י-ם) 67112-01-18 פלוני נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים, פסקאות 23 – 25 (4.5.2021)).
5. על מנת לגבש חובת זהירות קונקרטית עלינו לבחון האם המפגע אשר גרם לנזק, מצוי בשליטת המזיק והאם ניתן היה לצפות, באופן סביר, את התרחשות הנזק.

במקרה דנן, מדובר בפעילות ספורטיבית, משחק כדורגל. פציעה במהלך משחק כדורגל עשויה להיות פועל יוצא של אותה פעילות ועל כן מדובר בסיכונים טבעיים הנובעים מאותה פעילות ספורטיבית שאין ביחס אליהם מקום להטיל חובת זהירות קונקרטית על מחזיק המקרקעין, אולם, במידה ומדובר במפגע, החורג מן הסכנות הטבעיות הכרוכות בפעילות ספורטיבית, יש לבדוק האם המחזיק במקרקעין נקט באמצעים סבירים על מנת למנועו (ראה: ת"א (מחוזי ת"א) 62188-02-15 דהן נ' סרנה, פסקאות 37 – 38 (30.12.2019), הלכת ועקנין פסקה 8).

סיבת הנפילה – קיומו של בור?

1. לאחר שעיינתי בתמונות המפגע שצורפו לראיות התובע, שם רואים את בן התובע עומד באמצע "הבור" וניתן לראות הפרשי גובה, ושמעתי את העדויות, התרשמתי כי עדותו של התובע מהימנה באשר לנסיבות קרות התאונה, אשר קיבלה חיזוק גם מעד הראיה מר נחום, כך שאין לקבל את עמדת הנתבעת שמדובר בעדות יחידה של בעל דין.
2. בנוסף, התמונות צולמו מיום האירוע כאשר בנו של התובע נכח עימו ומופיע בתמונות, גם העד נחום צילם תמונות והציג הודעות לעירייה ביחס למפגעים נטענים, ובנוסף ביחס למפגע נשוא התביעה הוגשה הודעה כעבור 3 חודשים אשר טופלה למחרת. בתמונה ניתן לראות הפרשי גובה שעלולים היו לגרום לנפילת התובע בהתאם לתיאור אופן התרחשותה, כאשר התאונה גם מתיישבת עם מנגנון הפגיעה והתיעוד הרפואי.
3. מכאן, סברתי כי התובע הוכיח, במאזן ההסתברויות, כי אכן היה הפרש גבהים במקום שהוביל לנפילתו ולחבלה בברכו.
4. האם קיימת חובת זהירות קונקרטית?

הנתבעת מאפשרת למבקרים לעסוק בשלל פעולות ספורטיביות בשטחה לרבות משחקי כדורגל. התובע הגיע פעם ראשונה לשחק כדורגל בשטח הנתבעת והוזמן על ידי חבר לשחק עם קבוצת אנשים שמשחקים בקביעות במקום. לאור התדירות הגבוהה שמגיעים לשחק כדורגל באותו מקום והנתבעת אף מעודדת משחקי כדורגל במקום ומאפשרת את אחסון השערים הרי שחלה עליה חובת זהירות קונקרטית.

1. האם הופרה חובת הזהירות?

מדובר בפארק גדול המשתרע על כ-450 דונמים, ומחובת הנתבעת כמחזיקת המקרקעין להפעיל ולטפח את המקום ולמנוע קיומם של מפגעים ולשם כך הנתבעת מחזיקה צוות עובדים. היות ומדובר בשטח נרחב הנתבעת לא יכולה לאתר כל מהמורה והפרשי גובה בפארק. לעיתים מגיעים לטיפול במפגעים תוך כדי טיפול בפארק ולעיתים בעקבות פניה של מבקרים למוקד העירייה. ראיה לכך הפניה למוקד ביום 23.12.18 אודות המפגע מחודש ספטמבר והטיפול במפגע שבוצע למחרת.

1. יחד עם זאת, מעדויות גורמי המקצוע אשר אמונים מטעם הנתבעת על איתור המפגעים והטיפול בהם עלו פערים תהומיים באשר למה נחשב מצד העיריה מפגע של בור אשר מצריך טיפול. לשיטת מנכ"ל הפארק בור יחשב בעומק של רגל, לשיטת מנהל מחלקת הגנים בור יחשב בעומק של חצי מטר ואילו לשיטת המפקח שמסייר באתר ומאתר מפגעים ודואג לתיקונם לדידו בור שמצריך תגובה יחשב בור בעומק של 3-4 מטרים.
2. משעלה כי העירייה מאפשרת ומעודדת משחקי כדורגל בתחום הפארק, יודעת על קיומם ותדירותם, אולם אינה פועלת לאיתור וטיפול במפגעים כדוגמת המפגע נשוא התביעה, אלא נותנת דעתה להפרשי גבהים ניכרים בלבד, וללא נוהל כתוב, הרי שהעירייה לא נקטה באמצעים סבירים העומדים לרשותה לטיפול במפגע הנטען ולמניעת התאונה כדוגמת התאונה נשוא התביעה, ומכאן חבותה בנדון.

אשם תורם

1. הנתבעות טענו כי לתובע אשם מכריע לקרות האירוע, והתובע עצמו הוא מונע הנזק הטוב ביותר.
2. בהקשר זה נטען כי מעדותו של התובע עלה כי התובע גר בסמיכות לפארק, מבקר בפארק הרבה עם ילדיו, שיחק כדורגל באופן קבוע בכל מיני מגרשים לא ייעודיים, התובע יודע שבמשחק כדורגל ניתן להיפצע גם ללא מפגע, התובע לא חשב שיש צורך לבדוק אם המקום מתאים למשחק לפני תחילת המשחק, התובע לא בדק את המקום לפני שהתחיל לשחק בפועל ולא ביצע סריקה, ומכאן לשיטתן כי יש לקבוע כי לתובע אשם מכריע לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין, ובהתאם לדחות את התביעה.
3. בנסיבות המקרה דנן, אין מקום לקבוע כי מדובר באשם מכריע לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין אלא יש לקבוע אשם תורם לפי סעיף 68 , ויש לבחון את נסיבות העניין ולבדוק אם הניזוק נהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה לפי מבחן האשמה המוסרית (ראה: ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, (2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1)1 (2003)).
4. כאמור, מדובר במפגע הנובע מהפרשי גובה בכר הדשא בפארק הלאומי ברמת גן באזור בו משחקים כדורגל בתדירות גבוהה. לטענת התובע זו פעם ראשונה שמצטרף לחבריו למשחק במקום זה. התובע נהג לשחק כדורגל באופן תדיר במספר מסגרות. לאור זאת היה מצופה מהתובע טרם תחילת המשחק לבצע "חימום", לסקור את המגרש, לשאול את חבריו האם ישנם מפגעים במגרש אותו הם מכירים, בייחוד כאשר מדובר בכר דשא נרחב כאשר על התובע לדעת כי יתכנו מפעם לפעם מהמורות/הפרשי גבהים בכר הדשא בין כאלו הנובעים מתוואי הפארק והן כאלו שיכול ויגרמו בשל השימוש בדשא, ומכאן אני סבור כי היה על התובע לנקוט זהירות משנה, ובהתאם ומאחר ולא עשה זאת יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 50% .
5. משהוכרעה סוגיית החבות, נותר אפוא לדון בשאלת הנזק.

הנכות הרפואית והתפקודית

1. התובע עובד כלוחם אש.
2. בהסכמת הצדדים, נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדיה הועמדה על 12.5% ובגין הצלקת על 5%.
3. בהתאם לאמור אני קובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 16.87%.
4. הנכות התפקודית – הלכה פסוקה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ולהתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית. ככלל, יש לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית.
5. בע"א 3049/93‏, סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ''ד נב(3)792 [1995] (להלן: הלכת גירוגיסיאן), נפסק (בפסקה 8, עמ' 799) כי:

"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד... אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."

1. התובע ציין בתצהירו כדלקמן-

"9 . מהעבודה נעדרתי כתשעה חודשים ולאחר מכן חזרתי להיות לוחם אש. מאז ועד היום קשה לי בעבודה, קשה לי לרדת ולעלות מדרגות וסולמות או לעמוד הרבה זמן על הרגליים אבל אין לי ברירה, אין לי מקצוע אחר ולא רכשתי השכלה שתביא לי שכר יפה כפי שאני מרוויח בשירותי הכבאות. העבודה בכבאות במשמרות מסביב לשעון והפעולות מגוונות ומשתנות ממשמרת למשמרת. הכאבים בברך מלווים אותי במהלך היום במיוחד בעליה לרכב או בטיפוס על סולמות כשאני עם משקל עליה. אני הולך לעבודה עם נעלים כבדות מאוד וגם זה מכביד עלי, בגלל הוותק שלי הרבה פעמים אני מעביר עבודה או מאציל סמכויות ללוחמים צעירים ממני וזה עוזר לי אבל לא תמיד זה אפשרי, איני מתלונן בפני אחראים אלי ואף אחד לא יודע מה עובר עלי באמת כי העבודה חשובה לי מאוד.

10. חרף הזמן שחלף אני עדיין סובל מכאבים ומהגבלה בברך ימין. אני מרגיש כאילו הברך בורחת לי מידי פעם, אני מוכרח להודות שיש לי ימים טובים יותר וטובים פחות והמצב משתנה אבל מוחמר במיוחד לאחר מאמצים פיזיים מרובים וימי עבודה ארוכים. ישנם ימים עמוסים באירועים שמצריכים ממני טיפוס על סולמות והליכה עם משאות כבדים על הגב בהם אני חוזר מותש וכאוב הביתה שוכב על הספה ומניח על הברך שקית קרח כדי להרגיע קצת את הכאבים.

11. חשוב לי לציין שאני עושה כדי לשפר את המצב, כפי שהמליצו לי בעבר אני כן עושה תרגילים לחזק את השרירים מסביב לברך, לפעמים בבית ולפעמים במתקני כושר אבל לא ניתן להגיע למצב בו הייתי לפני התאונה."

1. מחקירתו הנגדית של התובע עלה לראשונה כי בחודש נובמבר 2022 שוב קרע את הרצועה במהלך עבודה, הוגשה תביעה למל"ל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה (שם בעמ' 37). התובע מסר כי אינו עובד מחודש נובמבר 22 והוא ממתין לניתוח (שם בעמ' 38). עוד ציין כי הוא נמצא בחל"ת כי אין לו ימי מחלה (שם בעמ' 39).
2. התובע טען בסיכומיו, כי עבודתו כרוכה במאמצים פיזיים מרובים לרבות טיפוס על סולמות, הליכה ועמידה ממושכת ונשיאת משקל כבד על גופו. נכות בברך עלולה להשפיע על כושר עבודתו בעתיד וכי יסבול מפגיעה נוספת.
3. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי נכותו של התובע חסרת כל משמעות תפקודית. וציינו, כי התובע עבר תאונה נוספת אשר גרמה לו לאי כושר ממושך וכי יש להביא לחובתו, הן לעניין היעדר מהימנות והן לעניין חוסר השפעה תפקודית של התאונה דנן, לאור פציעתו המאוחרת, בייחוד לאור העובדה שלא ראה לנכון לציין זאת. נטען כי התובע חזר לאחר התאונה דנן לפעילות מלאה ובעקבות התאונה הנוספת הוא אינו עובד מחודש נובמבר 2022.
4. הלכה פסוקה היא כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 (11.1.2015)).
5. כן נפסק כי קביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, פסקה 4 (27.1.2014).
6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון את מכלול הנתונים הרלבנטים, לרבות גילו של התובע (43), עיסוקו (לוחם אש), השכלתו, והשפעת הנכות על תפקודו בסוג העבודה בו עוסק כיום, היקפה אופייה ומיקומה של הפגיעה, תאונת עבודה נוספת במסגרתה נגרם לתובע קרע ברצועה באותה ברך בה נפגע, והיות התובע בחל"ת ללא קשר לתאונה דנן, מצאתי כי יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על 12.5% נכות.

הנזקים

בסיס השכר

1. תלושי שכרו של התובע בחודשים שלפני התאונה ולאחריה – הוגשו לבית המשפט כנספחים 26 -51, 63 – 68 למוצגי התובע.
2. כן הוגש דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי לשנים 2014 - 2021 (נספח 5 לתיק מוצגי הנתבעת).
3. התובע צירף תלושי שכר לחודשים ינואר – אוגוסט 2018, שכר ממוצע לחודש 14,807 ש"ח (שכר ברוטו).

שכר התובע בחודש ספטמבר 2018 14,043 ש"ח (שכר ברוטו); בחודש אוקטובר 2018 14,597 ש"ח; בחודש נובמבר 2018 10,883 ש"ח; בחודש דצמבר 2018 11,273 ש"ח.

שכר ממוצע לחודשים ינואר – אוקטובר 2019 – 13,475 ש"ח (שכר ברוטו).

שכר ממוצע לחודשים ינואר – יוני 2021 – 18,645 ש"ח (שכר ברוטו).

1. התובע העמיד בסיכומיו את בסיס שכר התובע לעתיד על 16,846 ש"ח.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות שצורפו, בסיס שכר התובע ערב התאונה יעמוד על 14,807 ש"ח ובסיס שכר התובע לעתיד יעמוד על 16,846 ש"ח.

הפסדי שכר בעבר

1. התאונה ארעה בחודש ספטמבר בשנת 2018.
2. התובע צירף אישור היעדרות מכבאות והצלה לישראל מחוז דן, ממנו עולה כי התובע נעדר מהעבודה מיום 22.9.18 עד ליום 30.6.2019. התובע ניצל 178.45 ימי מחלה ו- 81.39 ימי חופשה (הוגש ביום 15.6.22). מכאן העמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 36,850 ש"ח .
3. בסיכומיו טען התובע כי נעדר מעבודה כ- 9 חודשים, שכרו שולם על חשבון ימי מחלה. התובע כעובד נציבות כיבוי אש זכאי לפדות ימי מחלה.
4. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי לאחר התאונה התובע קיבל שכר מלא, לא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר, התובע עבר קורס סמלים, המשיך לעסוק בפעילות ספורטיבית ובעבודתו. התובע אומנם זכאי לפדיון ימי מחלה אולם הוא אינו יכול לקבוע באופן שרירותי שווי של יום מחלה אלא היה עליו לצרף אישור מעביד בדבר שווי כל יום מחלה וכן אישור לגבי מספר ימים אותם הוא יכול לפדות. התובע נעדר 67 ימים וככל שזכאי לפיצוי, הפיצוי אינו מגיע ליותר מ8,800 ש"ח.
5. התובע צירף אישורי מחלה (עמ' 11, 22 – 25 למוצגי התובע).
6. הגם שמדובר בהפסדי שכר לעבר, שהם בבחינת נזק מיוחד, יש מקום במקרים מתאימים ועל מנת למנוע קיפוח של מי מהצדדים, לאמוד את הפיצוי באופן גלובלי, על רקע מכלול הנתונים המונחים בפני בית המשפט בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד משמעיים (ע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג(3) 659 (1979); ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף, 11.6.14)).
7. התובע נעדר מהעבודה מיום 22.9.18 עד ליום 30.6.19, וניצל 178.45 ימי מחלה ו- 81.39 ימי חופשה. מכאן, סברתי שיש מקום לפיצוי גלובלי על אובדן השתכרות לעבר כאומדן דמי פידיון בסכום של 25,000 ש"ח נכון להיום.

הפסדי השתכרות בעתיד והפסדי פנסיה

1. התובע כבן 43 כיום.
2. התובע עובד כלוחם אש, עבודה הכרוכה מאמץ פיזי במהלך משמרת.
3. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי נכות התובע חסרת משמעות תפקודית. התובע שב לפעילות מלאה לאחר התאונה ורק בשל תאונה נוספת נמצא בחופשת מחלה ממושכת.
4. בע"א 4837/92, "אליהו" חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה, מט(2) 257 [1995], נקבע כי:

"מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית שיעור הנכות, ואין מקום להתערב בכך."

1. כן נפסק כי הדרך הנאותה לפצות במקרים מסוג זה היא בקביעת סכום גלובלי שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לתובע (ע"א 395/81 ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537 (1984)), כאשר, כאמור, גם כשהחישוב גלובלי, הוא על בסיס חישוב אקטוארי, המהווה אמת בסיס "המצפן האקטוארי" (ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, (20.02.2008)).
2. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ועל יסוד המתווה לחישוב הפיצוי שנזכר בפסיקה שצוינה לעיל, מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לפסוק לתובע פיצוי גלובלי המשקלל את מכלול הנתונים שהובאו בפני. לעניין זה הבאתי בחשבון, בין השאר, את גילו של התובע (43); את העובדה כי לפניו שנות עבודה רבות; את סוג הנכות; ואת השפעתה האפשרית על עבודתו של התובע; את היות התובע בחל"ת בשל תאונה עבודה נוספת שעבר לאחר התאונה דנן. אציין , כי שכר התובע הושבח לאחר התאונה (ראה ממוצע שכר התובע בשנת 2021). על יסוד כלל הנתונים הרלבנטיים במקרה דנן, מצאתי כי יש לערוך חישוב אקטוארי של הפסדי השכר לעתיד ממנו ייגזר רכיב הפיצוי כהערכה גלובלית.
3. חישוב הפסדי השכר לעתיד החל מחודש יוני 2024 מבוסס על הפסד בשיעור של 12.5% משכר חודשי של 16,846 ₪ לחודש. החישוב האקטוארי בגין הפיצוי הכולל המגיע לתובע עבור הפסדי שכר בשנים אלו מסתכם בסך של 174,576 ₪ (מקדם היוון 207.26). סכום המשקף כ- 40% מחישוב אקטוארי בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה.
4. משארעה לתובע תאונת עבודה מאוחרת לתאונה דנן בעטייה נגרם לו קרע ברצועה בברך שמאל בה נפגע בתאונה דנן, כי התאונה המאוחרת הוכרה כתאונת עבודה, כי התובע נמצא בחופשת מחלה ממושכת וצפוי היה לעבור ניתוח, מצופה היה כי התובע יביא באופן יזום לידיעת בית המשפט והצד שכנגד מידע זה אשר עשוי להיות רלבנטי לנזקיו הנטענים המיוחסים לתאונה דנן, ולא שהדבר יעלה באופן אקראי במסגרת החקירה הנגדית, וטענת התובע בעדותו כי לא סבר שהדבר רלבנטי אינה מניחה את הדעת, ולאור זאת ראיתי מקום להביא התנהלות זו והתאונה המאוחרת בחשבון במסגרת שיעור החישוב האקטוארי, הנקוב לעיל.
5. הפסדי פנסיה (לשכיר) – הפיצוי בגין הפרשות סוציאליות יחושב ובהתאם להלכה הפסוקה (ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (31.7.2014)) ובשיעור המקובל הכללי במשק לפי צוו ההרחבה, העומד על 12.5% מהפסדי השכר הכלליים שנפסקו, ובהתאם לאמור סכום זה הינו בשיעור של 21,822 ₪ בגין הפסדי עבר ועתיד.

הוצאות רפואיות

1. התובע צירף 3 קבלות בסכום של 6,868 ש"ח (נספחים 69- 71 למוצגי התובע).
2. מרבית טיפוליו והוצאותיו של התובע מכוסים על ידי קופות החולים, וזאת במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009, ובהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.
3. בהתחשב בנכות שנקבעה, באסמכתאות שצורפו ובהוצאות שצפוי התובע להוציא, ומאחר שייתכן ומפעם לפעם יידרשו לתובע בדיקות, טיפולים, תרופות וכד' שייטיבו עם מצבו, שאינן מכוסות ושאין תובעים בגינן (כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות וכיוצא באלה), אני פוסק לתובע, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪.

עזרת הזולת

1. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי התובע לא העסיק עזרה בשכר ולא הביא אף עד לעניין היזקקותו לעזרה.
2. התובע לא הביא ראיות לעזרה בשכר, אך בשים לב למאפייני הנכות, לגילו של התובע ולמצבו המשפחתי, ולהתרשמותי מפגיעתו, והניתוח שעבר, סביר להניח כי הוא נזקק לעזרה מסוימת ויזקק לעזרה אף בעתיד, וכי יש מקום לפסוק פיצוי בגין שווי עזרה שניתן לו על ידי בני משפחה או שינתן לו בעתיד, ובהתחשב גם בתאונה המאוחרת. עזרה זו מוערכת בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 15,000 ₪.

נזק בלתי ממוני – כאב וסבל

1. בשים לב לשיעור הנכות , לאופי הנכות לתקופת אי הכושר והשפעת הנכות, אני מעמיד את הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני בסכום של 75,00 ₪.

סיכום נזקי התובע

סוף דבר

1. הנתבעות תשלמנה לתובע פיצוי בסך של 160,699 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.6% ובצירוף הוצאות משפט שהוציא התובע. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ז' ניסן תשפ"ה, 05 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.